מגנט לנשים, לגברים ולסרטי גנגסטרים: חייו וסרטיו של אלן דלון

אלן דלון, ללא ספק אחד הגברים היפים ביותר שהילכו אי פעם עלי האדמה, נחשב למגנט לנשים, ולגברים. אבל בכמה מסרטיו הטובים ביותר הוא גילם דווקא את הגבר שנשים מעדיפות גברים אחרים על פניו. העובדה שאנחנו מאמינים לדמויות האלה תורמת למורכבות של דמותו הקולנועית, מעבר להילת היופי שלא פעם תואר כנרקיסיסטי ואף אנדרוגיני.

>> למה להרוס? הקולנוע הישראלי סוף סוף בכיוון הנכון, אל תעצרו אותו

את שנות השישים, העשור הכי מפואר בקריירה שלו, דלון פתח וסיים עם צמד מותחנים מעולים – "לעין השמש" ו"הבריכה" – בהם הופיע לצד מוריס רונה. בשניהם דלון גילם בחור חסר בטחון (כן, למרות איך שהוא נראה) שקנאתו בגבר הבוגר והנינוח, ובתשומת הלב שהוא מקבל מהאישה שלצידו, מביאה אותו לרצוח אותו. "לעין השמש" של רנה קלמן מ-1960 – עיבוד ל"הכישרון של מר ריפלי" מאת  פטרישה הייסמית – היה הסרט הראשון שהעניק ליופיו של דלון טוויסט שטני, ותוך כדי כך הביא לו פרסום בינלאומי.

ב"הבריכה" של ז'ק דריי מ-1969, רומי שניידר גילמה את האישה שבין שני הגברים. שניידר היתה בת זוגו לשעבר, ומי שתרמה לקידום הקריירה שלו כשב-1958 ביקשה שהשחקן הצעיר ילוהק לצידה בסרט הרומנטי "כריסטין". הפעם היה זה דלון שביקש ללהק את שניידר. לפי הדיווחים הוא ניסה בחוסר הצלחה לשוב לכבוש את ליבה לפני ובמהלך הצילומים, והמתח ביניהם הטעין את הסרט בחשמל. יש להוסיף שבשני הסרטים הרטובים האלה דלון פשט את החולצה וחשף את חזהו (הלא שרירי מדי) לעין השמש, מה שהעניק לרצח ממד ארוטי.

אלן דלון, שמת אתמול בגיל 88, זכה למעמד של כוכב אגדי, למרות שההתנסות הקצרה שלו בהוליווד לא היתה מוצלחת במיוחד. זה נדיר ששחקן זוכה למעמד של סופר-סטאר בינלאומי על בסיס הופעה בסרטים שאינם דוברי אנגלית. זה יכול היה לקרות רק בשנים שבהן האולפנים ההוליוודיים התקשו להתאים את עצמם לזמנים, והקולנוע האירופאי החדשני תפס את הבכורה. כשהחל להופיע בסרטים בשנות החמישים, הדביקו לדלון את הכינוי "ג'יימס דין הצרפתי". אך בשנות השישים הוא כבר לא נזקק למיתוג הזה, כי אז החל לעבוד עם כמה מגדולי הקולנוענים בעולם, והרפרטואר שלו התמלא ביצירות מופת, לצד להיטים נשכחים.

מיד אחרי "לעין השמש", הבמאי האיטלקי הדגול לוקינו ויסקונטי, שאהב גברים יפים, ליהק את דלון לתפקיד הראשי ב"רוקו ואחיו" – דרמה אופראית על משפחה כפרית שעוברת למילאנו. בסרט הזה היה תואם מלא בין מראהו המלאכי לבין האפיון שלו כקדוש מעונה, ומספרים שכשוויסקונטי ראה אותו לראשונה הוא צעק "זה הוא!". דלון נתן בסרט הופעה אקספרסיבית ונוגעת ללב, שונה מאוד מהדימוי הקשוח שנוצר לו בסרטי הגנגסטרים שיבואו מאוחר יותר. למי שתוהה אם הוא בכלל ניחן בכישרון משחק, מומלץ לצפות ב"רוקו ואחיו". דלון הותיר פחות רושם בשיתוף הפעולה הבא שלו עם ויסקונטי ב"הברדלס" – אפוס היסטורי מפואר שהשפיע רבות על סרטים כמו "הסנדק" ו"צייד הצבאים".

בין לבין, ב-1962, דלון הופיע ב"ליקוי חמה" של אמן הניכור מיכלאנג'לו אנטוניוני, הבמאי האיטלקי שהתווה את הדרך לסרטי פסטיבלים מאז ועד היום. הוא גילם בסרט סוכן בורסה שמתחיל לצאת עם מתורגמנית בגילומה של מוניקה ויטי. אלא שלא כמו בסרטים הוליוודיים, העובדה שהשניים צעירים ויפים אינה מספיקה כדי לתחזק זוגיות. "הלוואי שלא הייתי אוהבת אותך, או שהייתי אוהבת אותך יותר", אומרת ויטי כשהיא דוחה את הצעת הנישואים האגבית שלו. בסוף הסרט שניהם לא מגיעים לדייט שקבעו יום לפני כן, ואמרו זה לזו שיתראו "מחר, וביום שאחרי מחר, וביום שאחריו" – הבטחה רומנטית ששניהם ידעו שלא יעמדו בה – ואנחנו נותרים עם תחושה של עצב מהול בריקנות.

יותר מכל דלון מזוהה עם שלושת הסרטים שעשה עם ז'אן פייר מלוויל, הקולנוען היהודי הגדול שייבא לצרפת את ז'אנר הפילם נואר ועיצב אותו מחדש. סרטם הראשון יחד היה "הסמוראי" מ-1967, מסה אקזיסטנציאליסטית שבה דלון גילם רוצח שכיר בעל הבעה אטומה. בשל הגוונים האפרוריים של הסרט, עיניו נראות פחות כחולות מהרגיל. מלוויל סיפר שבא לביתו של דלון כדי לספר לו על הסרט שכתב במיוחד עבורו. הוא החל לתאר לו את העלילה, וכעבור עשר דקות דלון עצר אותו ואמר "עד כה אין בכלל דיאלוג. אני אעשה את זה". ואז הוא לקח את מלוויל לחדר השינה שלו והראה את חרב של סמוראי שהיתה תלויה על הקיר.

דלון גילם מקצוענים בודדים ושתקניים במעילי גשם ארוכים בשני מותחנים מעולים נוספים של מלוויל – "המעגל האדום" מ-1970 (המוצע כרגע לצפייה ביס) ו"לילה על העיר" מ-1972. באותן שנים הוא גילם גנגסטרים גם בסרטים של במאים אחרים. הבולטים שבהם הם "החוב הסיציליאני" של אנרי ורניי (עם פסקול מאת אניו מוריקונה) שבו הופיע לצד ז'אן גאבן, הכוכב האייקוני של הדור הקודם, ו"בורסלינו", קומדיית פשע תקופתית שבה כיכב לצד הכוכב הגדול השני של דורו – ז'אן פול בלמונדו. זה היה שיתוף הפעולה השני שלו, מתוך תשעה, עם ז'אק דריי, והוא הפך ללהיט הגדול ביותר שלו. אבל הסרט התיישן לא טוב, לא רק מבחינת יחסו לנשים. דלון מספק הופעה סתמית למדי – ניכר שבלמונדו חש נוח יותר בקומדיה – ואני מזכירה אותו רק כדי שלא יטענו ששכחתי אותו.

סרטו המהותי האחרון של דלון היה "מר קליין" מ-1976, שבו שב לעבוד עם מאסטר של קולנוע. ג'וזף לוסי ביים אותו במותחן קפקאי על סוחר אומנות בפריז הכבושה על ידי הנאצים, שנחשד בטעות שהוא יהודי המסתיר את זהותו. ב-1990 הוא השלים פער, והופיע לראשונה בסרט של ז'אן לוק גודאר, מי שהיה בשנות השישים הקולנוען פורץ הדרך, שהוביל את הגל החדש הצרפתי ששינה את פני הקולנוע העולמי. בלמונדו, כזכור, כיכב בשלושה סרטים של גודאר, בהם "עד כלות הנשימה" מ-1960 שנלמד בכל קורס בתולדות הקולנוע. דלון בן ה-55, שנראה מבוגר מגילו, גילם תפקיד כפול בסרט שנקרא "גל חדש" והורכב כולו מציטטות ספרותיות וקולנועיות. גודאר תיאר אותו כ"אלגוריה על תולדות הקולנוע". הביקורות היו לא טובות, ואחרי בכורתו בפסטיבל קאן "גל חדש" הוא לא זכה להפצה של ממש (אבל אפשר למצוא אותו במלואו ביוטיוב).

דלון המשיך להפיק סרטים, ולככב בהם, עד שהודיע על פרישתו ממשחק ב-1997. הוא הופיע פה ושם, אבל במקביל לשקיעת הקולנוע הצרפתי הוא לא זכה להשתתף בעוד יצירה מהותית. בחלוף הזמן התדמית הציבורית שלו הוכתמה כשהשמיע מיני דעות מכוערות בתחומים שונים, וסרטים תיעודיים על נשים שאיתן היה בקשר חשפו מעשים לא ראויים. מותו מחזיר אותנו ליופיו החד פעמי ולסרטיו הגדולים.