יוצרות הסדרה "אל עצמי" מסבירות איך מעבדים ספר בן 50 לשנת 2025

מה השתנה? "אל עצמי". צילום: באדיבות ניקולודיאן (yes)
מה השתנה? "אל עצמי". צילום: באדיבות ניקולודיאן (yes)

אסיה לבטוב ונועה לזר קינן ניגשו לעבוד על הגרסה הטלוויזיונית המודרנית לספר הנוער המיתולוגי "אל עצמי" של גלילה רון פדר עמית, ומצאו שיש לו הרבה מה ללמד את הילדים של היום ("אולי שילדים יחזרו לכתוב יומן"), אבל גם לא מעט מה לשנות ("לא תמצאו בסדרה הבדלים בין "מזרחים" ל "אשכנזים") // טור מיוחד

לא קל למצוא אנשים שגדלו בישראל בשנות השבעים והשמונים, ולא הכירו את מעלליו של ציון כהן, גיבור סדרת הספרים המיתולוגית מאת גלילה רון-פדר-עמית "אל עצמי". ציון היה הדמות הזאת שבנות התאהבו בו ובנים רצו להיות כמוהו. נער עם סיפור חיים קשוח, מלא קסם אישי, חצוף ותארו לכם, גם כותב יומן אישי. בשנות השבעים הילד הכי מגניב בעולם היה כזה שכותב יומן. לא בלוג, וולוג, סטורי או ריל, אלא אשכרה מעבד את המחשבות שלו עם עצמו מבלי לשתף אותן עם כך וכך k עוקבים. מבלי לסחור בהן בשביל לייקים, מבלי לחשוב על קהל.

>> מפתיעה, מעניינת ומרגשת: "28 שנה אחרי" היא חוויית צפייה תזזיתית

קשה שלא להתגעגע לימים בהם יומן אישי היה באמת אישי, ולא לחשוב על ההבדלים בבניית הזהות של מי שעושה עיבוד נפשי אישי, למי שבונה את זהותו דרך העוקבים שלו. החלום של מנהלת הפיתוח של חברת ההפקה יולי אוגוסט, מיכל ורשאי-ארלוק, שהביאה את הרעיון להפוך את הספר לסדרה, היה שילדים בשנת 2025 יראו שיש אפשרות כזאת ואולי אפילו רחמנה ליצלן, יכתבו בעצמם יומן.

כשהופכים ספר מצליח לסדרה תמיד קיים חשש, האם הסדרה תייצג נאמנה את הספר, מה לקחת ומה להשאיר מאחור. הנסיון מיצירת הסדרה "שקשוקה" (אסיה לבטוב) ומההצגה "ילדי בית העץ" (נועה לזר-קינן) שגם הם מבוססים על ספרים מצליחים (גליה עוז ורן כהן אהרונוב, בהתאמה) מלמד שתמיד צריך לחשוב מה המהות, על מה הסיפור באמת והכי חשוב, מיהו הגיבור. אל עצמי הוא סיפור על זהות, שייכות, פערים חברתיים והגדרה של המושג "בית" – מושג שלצערנו בימים הקשים האלו, מתערער, משנה צורה והגבולות שלו נבדקים שוב ושוב. ושוב. כך שהשאלה איפה את מרגישה בבית, היא רלוונטית מתמיד.

חמישים שנות חייה של סדרת הספרים והמעבר לימינו אנו, בכל זאת הצריכו כמה התאמות. בספר אחד הפערים החזקים הוא הפער העדתי. ציון כהן הוא מרוקאי שמגיע מבית שאן אל חיפה האשכנזית למכביר, וההבדל העדתי הוא מקור לחלק מהקונפליקטים. למרות כל קלקוליה של החברה הישראלית, לתחושתנו ילדים כבר פחות חיים את הפער הזה. עדיין, כמובן, יש פער בין מרכז לפריפריה, פערים סוציואקונומיים ולהם כן נתנו ביטוי, אבל לא תמצאו בסדרה הבדלים בין "מזרחים" ל "אשכנזים".

בלי לייקים ביומן. "אל עצמי". צילום: באדיבות ניקולודיאן (yes)
בלי לייקים ביומן. "אל עצמי". צילום: באדיבות ניקולודיאן (yes)

הבדל נוסף בין הספר לסדרה נוגע בכך שציון של שנות השבעים היה בוטה ואלים יותר. לא שהיום אין אלימות, הילדים הם אותם ילדים, אבל הייצוג שלהם בתוכן עבור ילדים ונוער עבר עידון. לעיתים כשקראנו את הספר, קינאנו בחוסר הפוליטקלי קורקטיות של הימים ההם. כשצפינו בסרט "אל עצמי" שגלילה רון-פדר-עמית כתבה בשנות השמונים בכלל קינאנו – הילדים מעשנים סיגריה, החבר העבריין של ציון שותה וודקה, ויותר מזה – הסרט לא מסתיים בהאפי אנד. אולי זאת אחת הסיבות שילדי שנות השבעים והשמונים יצאו עמידים לחיים (הכל יחסי כמובן).

אסיה לבטוב ׁ(מימין, צילום: אורי סיני) ונועה לזר קינן (צילום: עדי ארד)
אסיה לבטוב ׁ(מימין, צילום: אורי סיני) ונועה לזר קינן (צילום: עדי ארד)

בכל מקרה, גם בסדרה שלנו, לא טשטשנו את הקונפליקטים, השתדלנו לא להקליל איפה שלא צריך. הרצון שלנו היה לכתוב דרמה ריאליסטית לילדים בלי כוחות על, בלי ילדים שמצילים את העולם, אלא סיפור פשוט על דג מחוץ למים, שצריך למצוא מחדש את מקומו בעולם ולהבין איפה נמצא הבית. אנחנו מקוות שהילדים והנוער יתחברו לציון כהן גרסת 2025 ולעולמות שהוא מסתובב ביניהם, שההורים, ילדי שנות השבעים והשמונים, ייהנו מהמפגש המחודש עם הסיפור האייקוני הזה, ושהסדרה "אל עצמי" תהפוך לצפייה משפחתית מעוררת שיח. ואולי גם שילדים יחזרו לכתוב יומן, כזה עם מנעול, כמו פעם, למה לא בעצם?
דרמת הילדים ונוער המבוססת על סדרת הספרים המיתולוגית "אל עצמי" מאת גלילה רון פדר עמית זמינה עכשיו בערוץ ניקולודיאון לצופי Yes