בסכסוך הזה אין טובים ורעים. כולם גרועים. וזה לא מזכיר לנו כלום

המאבק ארוך השנים בין אירלנד לבריטניה קיבל מעמד הרבה יותר סקסי ממה שצריך, בעיקר בעיניי עצמם. האירים ראו בעצמם לוחמי חופש המנסים להתנער מן האחיזה העוצמתית של הבריטים, כשבפועל חלקם היו טרוריסטים שעבדו כמו המאפיה האיטלקית. זה לא שהבריטים היו מושלמים, חלילה, כקולוניאליסטים ידועים שמחריבים כל תרבות זרה שהם נוגעים בה, וזכותה של אירלנד להיפרד כמובן, אבל התפיסה הכללית הייתה "אירים טובים – בריטים רעים". הסדרה החדשה של דיסני+, "אל תגידי כלום", מנסה לשבור את התפיסה הזאת ולהציג תחתיה רעיון מעניין: כולם גרועים. 

>> רשף שי: "המציאות נוחה לסאטירה, אבל לא לשום דבר אחר" // ריאיון
>> יש כיסוי: 28 הקאברים הכי טובים בעברית לשירים טובים בעברית

הסדרה מתמקדת בדמותה של דולורס פרייס, נערה פציפיסטית שמאמינה במאבק שקט, והופכת לאחת מהנשים הכי מסוכנות ב-IRA תחת פיקודו של ג'רי אדאמס, שעדיין בחיים ומכחיש כל קשר לארגון. ההכחשה הזאת מוזכרת בכל פרק עם כיתוב על המסך שמבהיר כי ג'רי אדאמס מכחיש כל קשר לצבא האירי הרפובליקני. הסדרה הולכת כנגד ההכחשה הזאת, כשבמרכזה ההנחיה המאפיוזית של ה-IRA לא להגיד כלום אף פעם לאף אחד. זה ארגון ששרד שנים ארוכות בגלל היכולת שלו לשמור על חשאיות, בגלל קשר השתיקה ובגלל היכולות של הפעילים לעמוד תחת לחצים כבדים. וזהו גם מרכז הכובד של הסדרה: האם לדבר? האם לא לדבר? וכמובן – מה השתיקה הזאת בעצם שווה?

ולמרות שהשתיקה היא העיקר, במהלך הצפייה הצלחתי לחשוב רק על דבר אחד: לאומנות בפרט ולאום בכלל הם דברים כל כך מטומטמים. זה לא סוד שהלאומנות בעולם גואה, ומי שחושב שהסדרה הזאת נוצרה בואקום טועה מן הסתם טעות מרה. בסדרה הזאת אנחנו רואים את מהות המאבק: כלום ושום דבר. בשנת 2005 ה-IRA פורק, המלחמה נגמרה והמאבק שהחל בשנת 1919 הוכח כחסר טעם. המון גופות זרמו בנהר מאז, ועדיין מי ששולט ומחליט מה יהיה הם הפוליטיקאים, המנהיגים שנלחמים על כוח ועל כסף ועל לא להישלח לכלא.

זאת גם הסיבה שמכל הדמויות בסדרה, הדמות הכי מעניינת היא לא דמותה המרכזיתשל דולורס פרייס, אותה משחקת לולה פטיקרו בצעירותה ומקסין פיק הנהדרת בבגרותה, אלא דמותו של ג'רי אדאמס. גם את אדאמס משחקים שני שחקנים: ג'וש פינאן בצעירותו ומייקל קולגן כאשר הוא מבוגר ומנסה להסתיר את פשעיו ככל האפשר. דמותו מרתקת כי היא מראה שהמאבק של האזרח הקטן אינו תלוי בשאלה "האם אנשים יצאו למחות בשבת הזאת?" וגם לא בשאלה "כמה רחוק אפשר ללכת במאבק?", אלא רק באינטרסים ובשאלה את מי המאבק משרת.

כשאני רואה את האנשים שנאבקו לצידנו בממשלת האסון בשנה האחרונה, למשל, אני רואה את גנץ ואת סער שאמרו שהם יעמדו מאוחדים אל מול העריץ נתניהו ובסוף שמרו על נתניהו מאוחדת, כדברי הנשיא בוז'י הרצוג. אני מסתכל עליהם אל מול מנהיגי המאבק האירי ואני מבין: הם ג'רי-אדאמסים. הם יאבקו עד שזה יפסיק להשתלם להם וברגע שיציעו להם קצת כוח, הם יחליטו לשנות כיוון. כי זה העניין בפוליטיקה – כוח. חשבנו שכוח זה כלי של מאבקים, אבל "אל תגידי כלום" מוכיחה פרק אחר פרק שכוח לא משנה דבר.

יוצר הסדרה, ג'ושוע זטומר, באמת ניסה שנדבר על השתיקה, אבל קשה לצפות בזה כשהמציאות שלנו מלאה מאבקים בלתי פוסקים ולהתעלם לגמרי ממה שקורה כאן, במיוחד עכשיו כשהמאבק בשלטון עולה מדרגה בכל פעם, אך גם יותר משנה מאז המלחמה (ולא משנה כמה דרגות המאבק עלה), דבר לא השתנה במוקדי הכוח והמצב הפך להיות הרבה יותר מייאש, וכמוה גם הסדרה עצמה לפחות מעיינים ישראליות.

"אל תגיד כלום" היא סדרה מעולה על מאבק, מבלי שהיא מציעה פתרון. היא משקפת את המציאות באופן קר ומחושב ושוברת את ההבנה הדיכוטומית של "טוב נגד רע". אנחנו במאבק נגד השלטון כבר שנתיים, ונדמה שהולך להיות כאן הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב. זה בדיוק מה שהסדרה מדגימה. אם אתם הולכים לצפות בה יהיה לכם קשה להפסיק, אבל זאת לא תהיה צפייה מבדרת וקלילה. היא תגרום לכם לחשוב טוב-טוב על היסטוריית המאבקים בעולם בכלל ועל המאבק שלנו בפרט, לשאול בשביל מה זה טוב ולהוביל אותנו למסקנה העיקרית, כאמור: לאום זה דבר מטומטם.
>> "אל תגיד כלום" // Say Nothing, עונה אחת, תשעה פרקים. עכשיו בדיסני+