"אמילי בפריז" זה חרא של טלוויזיה. אבל תכל'ס? היה כיף לראות

עשיתי את זה שוב. הבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה לעצמי הפעם, שאתגבר על החשק להציץ – אבל עשיתי את זה בכל זאת. עשיתי בינג' על העונה החדשה של אמילי בפריז. המשפט עצמו הוא נורא ואיום – זו סדרה גזענית שכתובה ללא הגיון עם שחקנים בינוניים, בימוי מזעזע, עריכה נוראית ותסריט ילדותי ואני מודה – נהניתי.

נהניתי לראות את כל הפשלות, את כל הקלישאות, נהניתי לראות את הרובוטית לילי קולינס מדקלמת שורות, עושה עיניים באופן בוטה ומתאמצת ככל יכולתה לשחק טוב את השורות הנוראיות שנתנו לה. אני לא חושב שהיא לא נהנית מזה או חושבת שהתסריט לא טוב, היא מאמינה במה שהיא עושה, ותכלס – מי לא היה קופץ על צילומים בפריז? אפילו אדם סנדלר הודה שהוא בוחר סרטים לפי לוקיישן. אז לעונה השלישית הגעתי עם שאלה: מה הופך את החרא הטהור הזה לכל כך כיפי לצפייה? החל מכאן והלאה, הולכים להיות ספוילרים לעונה השלישית, אבל אם ליוצרי הסדרה לא אכפת מהעלילה, למה שלכם יהיה?

אני יודע מה אתם חושבים, "גברים סטרייטים לבנים ופריבילגים הם לא קהל היעד של הסדרה". אתם צודקים. אבל אני גם אוהב טראש טוב – בין אם מדובר ב"אח הגדול" או בקליפים של ניקול ראידמן – כי זה כיף להסתכל על משהו שהוא כל כך גרוע, עד שהוא טוב. בעונה הראשונה "אמילי בפריז" רק רמזה לטירוף שהוא העונה השנייה. אם בעונה הראשונה אמילי היא פשוט חברה גרועה ומרוכזת בעצמה שחושבת שהיא יכולה לחנך את הצרפתים להתנהג כמו אמריקאים, אז בעונה השנייה אמילי גונבת אופנוע. "איך מתעלים על גניבת אופנוע?" אתם ודאי שואלים, ובצדק. הפתרון המתבקש הוא שאמילי תשדוד בנק, אבל לא – פשוט מדברים יותר על סקס ובהרבה יותר פתיחות.

זה ממש אחלה שיש תכניות שהן סקס פוזיטיב, אבל לא חייבים להתאמץ בכל מחיר. קו עלילה אחד בעונה הנוכחית הוא שמינדי, החברה הטובה (לא כל כך טובה, אבל נגיע לזה) של אמילי מתקבלת להופעה קבועה במועדון ג'ז יוקרתי, והיא מגלה שהיא לא יכולה לעלות להופיע בלי לגמור. כן, מינדי חייבת לגמור לפני הופעה. באחת ההופעות בן זוגה לא הגיע ולכן היא לא הייתה יכולה לגמור, אז בנואה שלח לה זר פרחים עם מגירה סודית ובתוכה ויברטור. אשלי פארקס, שמגלמת את מינדי, היא שחקנית לא טובה. בכל פעם שהיא משחקת, זה מרגיש כאילו היא מסבירה את מה שהיא משחקת, ותמיד מלווה כל דיבור עם הידיים – אז אין דרך שהיא יכולה להציל את הסצינות האלה.

אבל בואו נחזור לדבר על אמילי, שבפריז, איפה שנמצאים הצרפתים (כן, יוצרי הסדרה ממשיכים להדגיש שהם בפריז שבצרפת כמעט בכל סצינה). הפעם יש לה בן זוג כמעט לאורך כל העונה, ובן הזוג הזה, אלפי, הוא גבר-על ואמור להיות חכם, אבל הוא צריך להיות גם מאד מטומטם כדי לא להבין, עד הרגע האחרון, שיש דברים שאמילי לא סיפרה לו. בכל פעם שמישהו פולט לידו משהו שהוא לא אמור לשמוע, אלפי עושה מבט המום ואומר משהו בסגנון של "אה… בסדר". לדוגמה: אתם זוכרים את הפעם שאמילי בעלה קטין? כן, כן, אם זה לא מספיק שהיא גנבה לחברתה קמיל את בן זוגה גבריאל, בנוסף לכך היא גם שכבה עם אחיה הקטן. מאז העונה הראשונה האח הקטן התבגר קצת, והוא מדבר עם אלפי כאילו ניהל בעצמו מערכת יחסים עם אמילי. איך האינסטינקט המיידי של אלפי הוא לא לשאול על זה כלום? ואז הוא עוד מופתע כשחושפים את הרומן בין גבריאל ואמילי בחתונתם של גבריאל וקמיל.

עם כאלה חברות, מי צריך אויבים? "אמילי בפריז". צילום מסך/ נטפליקס

לא היו רגעי שיא כמו בעונה הקודמת, אבל זין – נהניתי מהשיט הזה. זה באמת חרא טהור בכל רמה אפשרית, אין ולו טיפה של איכות מכל הבחינות. אני אומר את זה בלב שלם – הסדרה הזאת היא תוצאה של מלא אנשים חסרי כישרון שמתאגדים ליצור משהו שהם באמת מאמינים בו, מטופש ככל שיהיה. אבל נהניתי. אין דרך שבה אני יכול להכחיש את זה, והלוואי שיכולתי, אבל היה לי ממש כיף. הצפייה בסדרה גרמה לי לעוות את פניי בגלל הקרינג' בכל פעם שאמילי הציעה רעיון סאחי וגרוע, צעקתי על הטלוויזיה כמו אחרון אוהדי הכדורגל, סבלתי ונהניתי בו זמנית – אבל זאת לא חוויה שאני ממליץ לכל אחד. צריך חיבה אמיתית לטראש מהסוג הגרוע ביותר, הטראש שגם ילד בן שלוש עשרה יכול לכתוב. זאת לא המלצה, אני לא ממליץ לאף אחד לראות את ערימת החרא הזאת, אבל אני גם לא יכול לשקר ולהגיד שלא היה לי כיף.

אמילי בפריז, עונה 3 זמינה עכשיו בנטפליקס