הכי גבוה שרק אפשר: 12 האמנים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל

דיסקליימר והסתייגות: "אמנים מצליחים בעולם" זו הגדרה רחבה. אפילו רחבה מדי. נכון שיש מדדים ונכון שיש מספרים, אבל אמנות היא גם ככה תחום כל כך ורסטילי, שלהגדיר בו הצלחה זו משימה מורכבת, לעיתים אפילו יותר מלהתפרנס ממנו. יש לא מעט אמנים ואמניות ישראלים שעושים ועשו חיל בעולם, ולהכניס את כולםן אף פעם אי אפשר, אז בחרנו להתייחס לכאלה בני דורות שונים, כולם חיים (שיזכו וכו'), כולם פעילים, כולם עשו משהו שזכה וזוכה לתשומת לב מרובה מחוץ לגבולות המדינה. יש עוד רבים ורבות מהם, נשמור אותם לרשימות הבאות.

>> שמישהו יביא לנו אוסקר: 18 היוצרים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל
>> פלאנט הוליווד: 17 השחקנים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל
>> שגרירים של הצלחת: 14 השפים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל

זויה צ'רקסקי

אחרי שנים של הצלחה בלתי מבוטלת בארץ, כולל תערוכת יחיד נרחבת במוזיאון ישראל בשנת 2018, נכון להיום זויה היא ה-סופרסטארית, בהא הידיעה, של עולם האמנות הישראלי בחו"ל. במקביל לגלריה רוזנפלד שאיתה היא עובדת בארץ מתחילת דרכה, היא עובדת בשנים האחרונות גם עם גלריה בניו יורק. בשנת 2024 כבשה פסגה נוספת עם תערוכת יחיד במוזיאון היהודי בניו יורק, שבה הוצגה הסדרה המדוברת שיצרה בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. בחודשים האחרונים היא מתנסה לראשונה גם במגורים ועבודה בתפוח הגדול, מה שכמו כל החויות האחרות שלה נכנס במהירות שיא גם לציורים שלה, שמתארים – בגדול – את החיים שהיא רואה סביבה.

מיכל רובנר

מזה תקופה ארוכה שרובנר, כלת פרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2023, נחשבת ל"אמנית הישראלית המצליחה בעולם". היא מציגה במוזיאונים ובגלריות בעולם (בין השאר במוזיאון הלובר בצרפת ובביאנלה בוונציה). מאז סוף שנות ה-80 מחלקת את זמנה בין ישראל וניו יורק, שם גם זכתה בשנה האחרונה לקבלת פנים בדמות מחאה פרו-פלסטינית (או ליתר דיוק, אנטי-ישראלית) עם פתיחת תערוכת היחיד האחרונה שלה בגלריה Pace. במחוזותינו נמצאות העבודות שלה בתצוגת קבע בספריה הלאומית החדשה בירושלים; והעבודה שזכתה כנראה להכי הרבה עיניים ישראליות (בעל כורחה) היא שדרת הברושים שמוצבת ברחבת מוזיאון תל אביב aka כיכר החטופים בשנה האחרונה.

אלינור קרוצ'י

למרות שמאז שסיימה את לימודיה בבצלאל ב-1995 היא כבר לא חיה בארץ, אלינור קרוצ'י היא עדיין המייצגות הכי בולטות שלנו בניכר, בטח בתחום הצילום. החיים והקריירה שלה מתנהלים כבר 30 שנה בניו יורק, ובמקביל היא מציגה ברחבי העולם, מדי פעם גם אצלנו. צילומיה של קרוצ'י, שמתארים באופן אינטימי ונוגע ללב את חייה הפרטיים – זוגיות, אמהות, התבגרות ועוד – מתפרסמים דרך קבע במגזינים החשובים בעולם (ניו יורק טיימז, הניו יורקר ועוד), וגם בארבעה ספרי צילום שפרסמה, האחרון מביניהם בשנת 2019. תמיד קרובים, תמיד אישיים, תמיד יפים עד דמעות.

יעל ברתנא

על הקו שבין ישראל לברלין (בשנים האחרונות בעיקר ברלין), יעל ברתנא היא האמנית הישראלית היחידה שהציגה פעמיים בביאנלה בוונציה – כשאף אחת מהן לא כמייצגת של ישראל. בביאנלה האחרונה אכלסה את הביתן הגרמני עם הפרויקט הנהדר "אור לגויים" שמציגה את סיפור המסע האולטימטיבי והדמיוני של העם היהודי אל החלל החיצון (שהוצגה בין השאר גם בטייט בלונדון ובמומה בניו יורק); ועוד לפני כן, בשנת 2021, היא השתתפה בביאנלה כנציגת פולין, בעבודה שעסקה בארגון דמיוני הדוגל בשיבתם של מיליוני יהודים אשכנזים לפולין והתיישבותם מחדש במדינה. בארץ אפשר לראות את עבודותיה מדי פעם בגלריה זומר שאיתה היא עובדת, ב-2023 גם הוצב פסל שיש חדש שלה בגן יעקב שבעיר, במסגרת פרויקט אבץ של עיריית ת"א-יפו, בשם "וגר זאב עם כבש". אפשר רק לקוות.

סיגלית לנדאו

סיגלית לנדאו היא כנראה השם הכי מוכר בעולם האמנות הישראלית מזה כשני עשורים. היא פעילה בשדה מאז אמצע שנות ה-90' ותערוכת היחיד שלה "הפתרון האינסופי", שהוצגה ב-2005 בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון ת"א – נחשבת לאחת מהתערוכות פורצות הדרך באמנות המקומית בכל הזמנים. היא הציגה בכל מקום בארץ וכמעט בכל מקום בעולם, וידועה בעיקר הודות לרומן ארוך השנים שלה עם ים המלח, מה שיצא מגבולות האמנות הפלסטית והפך אותה לאשת חזון על גבול הדיפלומטית. למרות שהסתובבה לא מעט וחיה למשך תקופות בערים שונות על פני הגלובוס, הבסיס שלה היה תמיד פה, בארץ, בין הגליל לים המלח לדרום תל אביב – מפה היא מנהלת את כל האופרציות הלעיתים מורכבות מאוד שלה ברחבי העולם.

ניר הוד

ניר הוד הוא הכי קרוב שהיה לרוקסטאר בעולם האמנות הישראלית. זה היה בולט במיוחד בניינטיז, כשהיה בין הראשונים שלא פחדו להתהדר ביופי אסתטי מהפנט בעבודות שלהם (מה שהיה כמעט מוקצה אז); הוא היה גם מהראשונים שהכניסו את דיוקנם העצמי לציורים בדמויות שונות – מה שהפך אותו לפנים מוכרות בציבור הרחב (יכולים לחשוב על עוד אמן.ית שתזהו אם תעברו מולם ברחוב? בסדר, חוץ משושקה). למעלה מעשרים שנה שהוא חי ועובד בניו יורק על גופי עבודות מגוונים ומורכבים, ומציג ברחבי העולם ובירידי האמנות החשובים ביותר. בארץ הוא מציג מדי פעם בתערוכות קבוצתיות, ואולי זו ההזדמנות להגיד שקדימה, אנחנו מעוניינים ביותר מזה.

אדם יקותיאלי (know hope)

אדם יקותיאלי, שעד לפני כמה שנים נודע רק בכינויו know hope, החל את דרכו ביצירת אמנות במרחב הציבורי או כמו שאתם אוהבים לקרוא לזה: רחוב. כבר אז היו לו שורשים בארה"ב, במשפחה שעלתה ארצה מקליפורניה כשהיה ילד, וברגע שהקריירה האמנותית שלו התחילה לתפוס תאוצה – זה קרה במקביל – בארץ ובעולם. בשלב מסוים, כמו אמנים נוספים שהתחילו את דרכם ברחוב, הוא אומץ אל הקונצנזוס ומשתתף בתערוכות במוזיאונים וגלריות ברחבי העולם. בארץ הוא מיוצג בשנים האחרונות ע"י גלריה גורדון ובמקביל מגייס את האמנות שלו (ולא רק) לטובת פרויקטים אקטיביסטיים שונים, כמו "תרבות של סולידריות".

יהודית סספורטס

פאן פאקט: יהודית סספורטס, סיגלית לנדאו וניר הוד סיימו שלושתם את לימודיהם באותו מחזור בבצלאל. יחד איתם סיימו גם אבנר בן גל ז"ל, גיל מרקו שני, אוהד מרומי ועוד. מה נתנו להם לאכול שם בלימודים? גם אנחנו תוהים. ולעניינו: סספורטס חיה על קו תל אביב-ברלין כבר מאמצע הניינטיז, ומציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות ברחבי העולם, בדגש על גרמניה; בשנת 2007 גם ייצגה את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה. היא יוצרת בעיקר בסדרות, רובן מבוססות מקום ומבוססות מחקר מעמיק (האזנה למבנים? לקירות? לביצות? הטמנת מוקשים באגם? כן, בהחלט). בגלריה זומר מוצגת בימים אלה ממש סדרה קטנה של עבודות יפהפיות שלה, אם במקרה אתם עוברים באזור.

צדוק בן דוד

למרות שהוא חי ועובד בלונדון כבר מסוף שנות ה-70, צדוק בן דוד הוא אחד האמנים המוצגים והאהובים גם בישראל. הוא גם היה הראשון שגרם לא.נשים לעמוד בתור בכניסה לתערוכה במוזיאון ת"א (הרבה לפני קוסאמה); ופסלים שלו מוצבים גם במרחב הציבורי בארץ (כן, כן, הקוף על הפפאיה בטיילת). אבל בן דוד מוכר בעיקר הודות לטכניקה שפיתח שבה הוא יוצר מיצבי ענק ממאות (או אפילו) אלפי פסלי פלדה קטנים, לעיתים מיניאטוריים, שאותם הוא יוצר בטכניקה שפיתח כך שהם הופכים לאובייקט כמעט דו-ממדי. לפעמים הם צבועים, לפעמים הם לא, מה שבטוח הוא שהוא הצליח באמצעותם להגיע לכל מקום בעולם.

נעמה צבר

כבר כמה שנים טובות שצבר היא האיט-גירל של האמנות הישראלית בעולם, בעיקר בניו יורק, שם היא חיה ועובדת כבר למעלה מעשור. העיסוק המרכזי שלה הוא בסאונד, ובאמצעות הרכבים שונים שהיא מאגדת סביבה במקומות שונים בעולם, היא יוצרת מופעי פרפורמנס עם כלים-לא-כלים ומוזיקה-לא-מוזיקה, שאליהם מתלווים אובייקטים שונים, גם הם נעים על התפר שבין אמנות ויזואלית, מוזיקה וסאונד. הכל ביחד עובד פשוט מדהים, ואחת ההוכחות היא תערוכת יחיד גדולה במוזיאון המבורגר בנהוף בברלין שהציגה בשנה שעברה תוך כדי המלחמה. באמת שאין דברים כאלה.

ניצן מינץ ו-Dede

אם נעמה צבר היא האיט-גירל, ניצן ודדה הם הפאוור-קאפל של האמנות הישראלית. כמו יקותיאלי, גם הם החלו את דרכם ברחוב – מינץ הודות למה שהיא מכנה "סטריט פואטרי", טקסטים שהיא כותבת שסימן ההיכר שלהם הוא החיתוך הלא הגיוני באמצע משפטים ולעיתים גם באמצע מילים; ודדה הודות לציפורים הגדולות שנראות כמו מורכבות מדיקטים של עץ, וכמובן – הפלסטרים. מאז שהפכו לזוג בחיים, לפני יותר מ-10 שנים, גם רבות מהעבודות ומהפרויקטים שלהם משותפים. הם אומצו בחום ע"י מוסדות האמנות בארץ ובעולם (בארץ עובדים עם גלריה זימאק), ועוד לפני שהעתיקו את מגוריהם לניו יורק ויצרו עם פרוץ המלחמה מהלך ששינה את פני ההסברה הישראלית בעולם – כבר שנים שהם מוזמנים ליצור עבודות, בעיקר במרחב הציבורי, בכל מקום ברחבי הגלובוס.