בעוד שלושה ימים, תוך כדי שאנחנו מתכוננים לעוד מלחמה אולי, ייפתח הגביע העולמי ביבשת אמריקה. ארה"ב, קנדה ומקסיקו יארחו את טורניר הכדורגל הגדול בעולם שבו 48 מדינות מתחרות על גביע אחד מזהב. וסביב המונדיאל אנחנו עדים כרגע להתפוצצות יצירתית לא קטנה: לא מעט סדרות וסרטי דוקו מציפים כרגע את נטפליקס ומתחרותיה, כשהנושא העיקרי הוא הכדורגל על כל הזוויות השונות שלו.

>> נשברה הקללה: איך טד לאסו ומסי גרמו לארה"ב להתאהב בכדורגל?
>> הכדור הוא הכל: 15 סדרות וסרטי דוקו שיכינו אתכם למונדיאל

מעל כולן מתבלטת "אנגליה היקרה" (Dear England), דרמה בארבעה פרקים בהפקת ה-BBC (משודרת בימים אלה ב-HOT3) שעוקבת אחרי נבחרת אנגליה בעשור האחרון; סיפור של נבחרת שהיתה בשפל המדרגה אבל הצליחה להשיג את הרצף הטוב בהיסטוריה שלה כאומת כדורגל – חצי גמר מונדיאל ב-2018, גמר יורו ב-2021, רבע גמר במונדיאל 2022 וגמר נוסף ביורו לפני שנתיים. היום, לפחות לפי פולימרקט, לאנגליה יש את הסיכוי השלישי בטיבו להניף את הגביע בסוף הקיץ (אחרי אלופת אירופה, ספרד, וסגנית אלופת העולם צרפת) – משהו שאיש לא דמיין שיהיה נכון בסך הכל לפני עשר שנים.

ובמוקד, עומד אדם שלא היה אמור להיות שם: מאמן הנבחרת גארת' סאות'גייט, כדורגלן עבר שהקריירה שלו הוכתמה בעיקר בגלל רגע אחד במדי הנבחרת – אותה החמצת פנדל בחצי גמר יורו 1996 נגד גרמניה שגנזה סופית את החלום לזכות באליפות אירופה לאומות באצטדיון וומבלי. לפני כן הוא היה עוזר מאמן ודמות די אפורה, שהוזנקה לקדמת הבמה בגלל שערורייה בלתי נתפסת. סאם אלרדייס, שהיה אמור להיות מאמן נבחרת אנגליה, פוטר אחרי משחק אחד בלבד בגלל תחקיר עיתונאי שבו הוקלט מציע למי שהתחזה לשיח' סעודי לרמות את חוקי ההעברות באנגליה.

גם לפני השערורייה, המצב של אנגליה היה בכי רע: ביורו 2016, עם המאמן האנגלי הוותיק רוי הודג'סון, היא הודחה כבר בשמינית הגמר עם הפסד משפיל לנבחרת איסלנד. הנבחרת נראתה חסרת אופק, ומשרת האימון בה נחשבה ל"משרה בלתי אפשרית" שרבים סירבו לה. סאות'גייט, בפשטות, היה ברירת מחדל – מישהו שפשוט היה שם, מינוי זמני שאיש לא חשב שיהפוך לקבוע. בטח לא שהוא יחזיק שמונה שנים בתפקיד. אבל סאות'גייט הביא איתו גישה אחרת, ששינתה את אנגליה לא רק כנבחרת, אלא ממש כאומת כדורגל.

"Dear England" הוא עיבוד טלוויזיוני למחזה די מצליח באנגליה שהיוצר שלו הוא ג'יימס גרהאם, שכתב לא מעט דרמות פוליטיות לתיאטרון וטלוויזיה. זו הפעם הראשונה שהוא עוסק בכדורגל, מתוך כוונה לדבר לא רק על הנבחרת הלאומית, אלא גם על האומה הבריטית כולה. כי בניגוד אלינו, באנגליה כדורגל הוא לא משחק – הוא אובססיה לאומית, כמעט דת. כדורגל מבחינתם חייב להיות התחום שבו אנגליה מצטיינת, שכן לפחות לפי המיתוס הרווח אנגליה היא "מולדת הכדורגל". כשהאנגלים שרו ש"הכדורגל שב הביתה", הם התכוונו לכך. הכדורגל נולד באנגליה, ולכן הם אמורים להיות הטובים ביותר בתחום.

אלא שהמציאות, כאמור, רחוקה מכך. הזכייה היחידה של אנגליה בגביע העולמי תחגוג הקיץ 60 שנה. ועדיין, כל שנתיים לפני טורניר גדול, אנגליה שוב אוספת את התקוות, נתלית בכשרונות הגדולים שעדיין צומחים בקבוצותיה ומאמינה מחדש, בדרך כלל כדי להתאכזב. למשך קיץ אחד, אומה שלמה שיש לה לא מעט בעיות (מאז ועד היום) מזיזה הכל הצידה, לוקחת חופש מהעבודה ומחכה לרגע שבו הבירות יעופו באוויר, לרגע שבו החלום יתגשם ואנגליה סוף סוף תהיה אלופת העולם.

וזה גם סיפור המחזה: הכדורגלנים האנגלים מול הציפיות הלאומיות. סאות'גייט חי כל יום מחדש את הטראומה מאותה החמצה, כי עבורו זו לא היתה החמצת פנדל. זה היה הרגע שבו כל הממלכה שמה את מבטחה בו. הוא היה אמור להתעלות ולבצע ברגע המתאים ולהשאיר את החלום של מאות מיליוני בני אדם בחיים – ופישל. כל התקופה שבה אימן את הנבחרת והביא אותה הכי קרוב שאפשר לזכייה בטורניר גדול (קרוב יותר מכל מאמן אחר בהיסטוריה האנגלית הארוכה), הייתה ניסיון אחד ארוך לשבור את הקללה ההיא. ניסיון שלא צלח, בדיעבד, אבל השאיר אחריו מורשת גדולה.

הדמות של סאות'גייט בסדרה ובחיים האמיתיים ניסתה לשנות את ה-DNA של הכדורגל הבריטי, מהתנועה הבלתי פוסקת מאופוריה לדיכאון, למחשבה יותר תהליכית. הוא בא לנבחרת שפשוט הייתה גרועה בכדורגל והאומה סביבה לא האמינה בה, ושינה שני דברים עיקריים: מקצועית, הוא העלה שורה של שחקנים צעירים ורעבים; ומנטלית, הוא מינה פסיכולוגית חדשה – אישה בשם פיפה גריינג' שלא התעסקה עד אז בספורט, שעבדה מול השחקנים כדי להוציא מהם יותר.

וזה הקונפליקט הנוסף שעומד בלב הסדרה ומאתגר את הגבריות הבריטית. לכאורה, אין גברי יותר מכדורגל: הגלדיאטורים של העידן המודרני, עשויים ללא חת, חזקים, בריאים ובעיקר כאלה שלא מרגישים עליהם כלום. הלוחמים המודרניים שאמורים לשאת את דגלה של אנגליה בעולם ולהוכיח שהיא שוב אימפריה. אבל סאות'גייט לא ראה בהם גלדיאטורים, אלא בני אדם שסוחבים על עצמם מעמסה אדירה מהיסטוריה של אכזבות. והוא ניסה בכל כוחו לשחרר אותם מזה.

זו סדרה שקולעת לליבי, בעיקר כי היא מציעה מודל אחר לגבריות המודרנית, גבריות שלא מפחדת להכיר בחולשות שלה, מרשה לעצמה להיות אמוציונלית, לעשות טעויות, ליפול ולקום, ובעיקר לא להפסיק להאמין שאפשר וצריך להיות טובים יותר. בשורה התחתונה המודל הזה נכשל – גם בעשור הזה אנגליה לא הגיעה אל הארץ המובטחת. באותה מידה הוא גם הצליח בענק, כי דווקא בגלל חוסר השלמות וההכרה במציאות הוא איחד מחדש את האומה סביב הנבחרת, והביא אותה להישגים הכי טובים שלה מאז הגמר ההוא ב-1966.

הסדרה, צריך לציין, שונה מאוד מהמחזה. "דיר אינגלנד" עלתה כהצגת תיאטרון עלה ב-2023 שהסתיימה בהדחה ברבע הגמר במונדיאל 2022. הסדרה מצליחה להשלים את הסיפור של סאות'גייט על הקווים ומלווה את אנגליה גם ביורו 2024 (שנגמר עם ההפסד בגמר לספרד), ואת סיום דרכו של סאות'גייט אחרי הטורניר ההוא (אפילו עם הופעת אורח קלה של המנג'ר הנוכחי, תומאס טוכל, שמגולם ע"י ריצ'רד זאמל – שאתם אולי מכירים מ"ממזרים חסרי כבוד"). בכך, בעיניי, היא יצירה שלמה יותר שמספרת את הסיפור השלם של סאות'גייט כמאמן אנגליה.

מצד שני, המחזה היה משעשע יותר. דמותו של הקפטן הארי קיין, למשל, תוארה בהצגה כסוג של בוק משעמם; בסדרה הדמות יותר מחמיאה לקיין, נורכבת יותר, מרגשת יותר ומעוררת יותר הזדהות. בעיבוד הטלוויזיוני יש פחות רגעים מצחיקים והרבה יותר מורכבות אנושית; למשל, בהתמודדות של השחקנים האנגלים מול הגזענות שחוו, או מול דילמת המונדיאל בקטאר, על שלל בעיות זכויות האדם שהציב. לתוך הסדרה נשאבים פנימה המשברים הפוליטיים, עליית הרשתות החברתיות, משבר הקורונה והעולם כולו שהשתנה סביב הנבחרת.

כי כמו תמיד באנגליה, הכדורגל סופח לתוכו את הכל: את תודעת האימפריה הכוזבת שעברה מן העולם, את הדעות הקדומות והגזענות בחברה הבריטית, את התקשורת הצהובה והסנסציונית שעושה את המוות למאמנים, ואת ההשוואה הבלתי פוסקת בין מאמן הנבחרת לבין ראש הממשלה – שתי משרות מאוד בכירות ומאוד מתגמלות, אבל גם כאלה שפשוט אי אפשר להצליח בהן או לצאת מהן טוב. לפחות במקרה של מאמן הנבחרת, זה השתנה עם סאות'גייט.

במציאות, סאות'גייט הוא דמות די שנויה במחלוקת. רבים מעריכים אותו על הדרך שעשה עם הנבחרת, אבל הוא גם מאמן ששיחק בשיטה הגנתית, נצמד לשיטה הזו, לא היה פתוח לשינויים ולטענת רבים לא מיצה את ערימת הכישרון הנהדרת שיש בדור הזה באנגליה. בסדרה, אולי באופן טבעי ליצירה ממלכתית של ה-BBC, קצת מעלימים את הביקורת המוצדקת שהיתה כלפיו.בכך הסדרה לוקה, אבל בסך הכל זו יצירה נהדרת למי שאוהב כדורגל בכלל, כדורגל אנגלי בפרט, ובעיקר למי שרוצה להבין משהו על האומה הבריטית, על הפחדים שלה, על הצדדים האפלים שלה ועל הלב הבריטי שמייחל לחזור לימים שבהם אנגליה שלטה בעולם – אם לא דרך הצבא לפחות דרך החלוצים שעל הדשא.

ג'וזף פיינס, ששיחק בגרסאות הראשונות של המחזה, הוא האיש שמגלם את הדמות של סאות'גייט ועושה את זה נהדר. בתצוגת משחק נפלאה, הוא מגלם את הטראומה שעומדת בלב אישיותו של המאמן וגם את האופי המיוחד. גם ג'ודי וויטייקר, שמגלמת את הפסיכולוגית פיפה גריינג', היא שחקנית שאתה נופל בקלות בקסמה.בסופו של דבר, זו סדרה שהיא קודם על כדורגל. יש בה מטאפורות וביקורת חברתית, אבל כולן מגיעות מהפריזמה של המשחק עצמו ושל חבורת השחקנים הצעירה שהתאספה סביב המאמן הרדוף, שבדרך לא קלה ורצופת קשיים הופך למישהו שאתה די מתאהב בו. במובן מסוים, היא קצת הולכת בעקבותיה של "טד לאסו" – סדרה שקודם כל אוהבת את הגיבורים שלה, גם כשהם טועים או נופלים בדרך. ומי שמחפש את הנחמה הזאת בטלוויזיה, ימצא אותה גם פה.

עוד מעט נבחרת אנגליה תעלה לעוד מונדיאל. תומאס טוכל, מאמן צמרת אירופי לכל הדעות, יהיה זה שייכנס לנעליים של סאות'גייט וינסה לקחת את אנגליה שלב אחד קדימה. יכול מאוד להיות שאנגליה תפשל גם הפעם ואולי אפילו סביר להיח. ואף על פי כן, ולמרות הכל, יאללה אנגליה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• bbc
• כדורגל
• מונדיאל