אנומליסה מביט עמוק אל תוך הנפש האנושית

אחרי "אדפטיישן", "שמש נצחית בראש צלול" ו"סינקדוכה, ניו יורק", נדמה היה שצ'רלי קאופמן אינו מסוגל לכתוב תסריט נורמלי, במובן של דרמה מהודקת שמתקדמת באופן הגיוני מההתחלה אל הסוף. והנה הוא חוזר למסך עם דרמת יחסים פשוטה לכאורה, במתכונת הסרט הרומנטי (העלוב) "אהבה בהפתעה". בשורות הבאות יתוארו השלבים הראשונים בעלילה, אבל אף שהתיאור אמיתי, הוא רחוק מלהיות שלם וחסרים בו הפרטים המהותיים שהופכים את הסרט המלנכולי הזה לכל כך יוצא דופן, מפעים וצורב את הנשמה.

מייקל סטון, גורו בתחום שירות לקוחות, טס לסינסינטי שבאוהיו כדי לתת הרצאה לקהל מעריצים. בספרו ובהרצאותיו הוא מדבר על כך שצריך לתת לכל לקוח להרגיש יחיד ומיוחד, אבל הוא עצמו כבר שבע משגרת המפגשים עם אנשים, וכולם נראים בעיניו אותו הדבר. מייקל, שהסרט כולו (פרט לסצנה האחרונה) נראה דרך נקודת מבטו, משתכן במלון פרגולי. אחרי שהוא קונה צעצוע לבנו שנשאר בבית, מייקל שב לחדרו ושומע קול לא מוכר של אישה שפורט על נימי נפשו. הוא מאתר אותה בחדר סמוך, שבו היא מתארחת עם חברתה היפה ממנה. המפגש עם ליסה הפשוטה שאינה מרגישה נוח בגופה, מצית בו התרגשות חדשה מהחיים והוא מאמין שאולי מצא את האחת והיחידה שנועדה לו.

"אנומליסה" מבוסס על מחזה דמוי תסכית רדיו שקאופמן כתב תחת השם הבדוי פרנסיס פרגולי (כשם המלון בסרט, ששמו כשם תסמונת פסיכולוגית שמוטב לקרוא עליה רק אחרי הצפייה). המחזה הועלה על הבמה ב־ 2005 בהשתתפות השחקנים שקולותיהם נשמעים בסרט – דיוויד תיוליס, ג'ניפר ג'ייסון לי וטום נונן – וקאופמן סירב לעבד אותו למסך עד שמצא דרך להתמודד עם הנתק שהתרחש על הבמה בין מה שנאמר למה שנראה. הוא מצא את התשובה באנימציית בובות, ואם בהתחלה יש משהו מנכר בבובות המכניות והלא מגוונות האלה, בהדרגה אנחנו מתחברים לדמויות דרך קולותיהן – זהו התפקיד הכי טוב ונוגע ללב שלי גילמה מעודה – ומבינים שאת הסרט הזה, על ניכור ועל מהות היחסים בין אנשים אפשר היה לעשות רק עם בובות כאלה.

"אנומליסה" מפתח מטפורה פשוטה (שיש לה ביטוי חזותי וקולי גם יחד) למסה קולנועית מזוקקת, מתעתעת, עשירה באבחנות דקות וכה עצובה, שמביטה עמוק אל תוך הנפש האנושית. ויש גם סצנת סקס מסעירה בכנותה.

השורה התחתונה: מפעים עוד יותר בצפייה חוזרת

ציון: 10/10