"אננדה": דנה מודן בונה עולם שלם בין השורות
עונתה השנייה של "אננדה" מוכיחה שהיא הרבה יותר מקומדיה רומנטית, והגיע הזמן שדנה מודן תקבל את הקרדיט על כך
כשהייתי בתיכון רציתי להיות חברה של דנה מודן. הייתי יושבת בחדר השינה המרוחק כשעתיים נסיעה מתל אביב ומפנטזת על היום שבו אתארח באולפן "יחסים מסוכנים". כמה קולית אהיה במעגל הזה, עם המאפרה הגבוהה שניצבה שם בגאון וסימלה סגנון חיים שחשקתי בו ופחדתי ממנו בו זמנית. יותר מ־15 שנה אחר כך אני סוף סוף מבינה מה ראיתי שם. לא עולם זוהר ונוצץ, לא מועדון סגור ומתנשא של תל אביבים קולים וציניים, אלא רומנטיקנים חסרי תקנה עם אמונה מלאה בבני אדם, כאלה שבאמת שמחים לשבת בערב בסלון עם חברים ואולי גם עם כמה זרים ולדבר סתם, על דברים.
דיבורים על סקס, תרבות או אהבה הם לא דחיקה של המציאות ולא חיים בבועה, הם התעקשות לזכור שיש עוד דברים בעולם חוץ מהמלחמה התמידית, שמשום מה רבים שמחים לקדש כערך עליון.
בעונה השנייה של "אננדה" הקונפליקט היהודי־ערבי ממשיך להיות נעדר־נוכח. את אמיר (קייס נאשף) ואנה (מודן) אנחנו פוגשים היכן שנפרדנו מהם בעונה הקודמת – על החוף שהוא קנה לה במה שבזמנו נראתה כמו סצנת חלום ותו לא. השתלשלות אירועים מובילה את השניים לצאת חזרה לישראל, אלא שבדרך הם עוצרים לכמה שעות בתורכיה. שם, קרוב לישראל ולמציאות שעזבו, אמיר מתחיל להיזכר במה שמצפה לו ומה הוא עשוי לאבד.
המילים "אני ערבי" לא נאמרות, אבל הן זועקות. בסצנות הסוגרות את שני הפרקים הראשונים, אמיר ואנה מנהלים ויכוחים. לא דיונים קטנוניים אלא שיחות על סוגיות הרות גורל, כמו איפה הם יחיו והיכן הילד שלהם יגדל. אנה היא בעלת לשון מושחזת ואופי עקשן, אבל בפיו של אמיר הטיעון היחיד שעליו אין לה תשובה: מה יש לו לעשות שם, בארץ? הוא שואל אותה, ומסביר שבהודו הוא יכול להיות בן אדם. לחיות כמו בן אדם, לאהוב כמו בן אדם. הוא לא אומר את המילים, אבל ברור שהמשמעות של להיות בן אדם היא לא להיות ערבי.
מודן לא מקבלת מספיק קרדיט על הטיפול שלה בסוגיות הללו. הדיאלוגים שלה עדיין אמיתיים, נוגעים ללב ומה שבטוח – לא לטעמו של כל צופה, אבל את כל זה כבר ידענו. הגיע הזמן לדבר על מה שקורה בין השורות, שבעונה השנייה של "אננדה" נאמר בקול רם יותר ועם יותר פאתוס מאשר בקודמתה. כשמודן מוציאה את הגיבורים שלה למקומות רחוקים, היא מאפשרת להם להתרכז בדברים אחרים – אהבה, משפחה, חיפוש וגילוי עצמי, סקרנות ופתיחות לשונה. אפשר לראות את ההתרחקות הגיאוגרפית כדרך להתחמק מהדיון הפוליטי, אבל יותר מכל זו עדות עגומה לכך שאין דרך להציג את סיפור האהבה הזה בלי להתעסק באופן אובססיבי בעובדה שהיא יהודייה והוא ערבי. אנה ואמיר מבינים זאת בעצמם, ואין להם ברירה אלא להתרחק מהבית. אנה/דנה מסכמת זאת היטב: "כוס אמק העולם הזה".
השורה התחתונה: רק מודן תביא שלום