החיים עצמם: "ארבע העונות" היא יצירה רבת מימדים על דברים פשוטים

אני יודע שהרבה אנשים אוהבים את טינה פיי. במשך שנים ניסיתי גם אני לשכנע את עצמי שאני אוהב את ההומור שלה ואת הכתיבה שלה, וכן – ראיתי את "ילדות רעות". ולא, לא נהניתי. לפני שאני מרגיז פה עוד בייס מעריצים, אדגיש שאני כן מעריך אותה כיוצרת, אבל מעולם לא הצלחתי באמת להרגיש הזדהות עם הדמויות שהיא כתבה ולפעמים גם לא עם נקודת המבט שלה. לכן הגעתי לסדרה החדשה שלה בנטפליקס, "ארבע העונות", עם ספקות עמוקים. לא חשבתי שאצליח להתחבר, אבל טינה פיי איכשהו הציצה לחיים שלי וכתבה על זה סדרה. אבל לפני שנגיע לחוויה הסובייקטיבית שלי בנושא – בואו נדבר על "ארבע העונות".

>> שמישהו יביא לנו אוסקר: 18 היוצרים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל
>> פלאנט הוליווד: 17 השחקנים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל
>> שגרירים של הצלחת: 14 השפים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל

אם שם הסדרה נשמע לכם מוכר, אז כן, יש קשר דק ליצירה של ויוואלדי בעלת אותו השם, שהייתה אחת מהיצירות הראשונות בעולם שהיו תוכניתיות (כלומר מוזיקה המבוססת על רעיון חוץ מוזיקלי, במקרה הזה: חלוקה לעונות). הסדרה עוקבת אחרי קבוצת חברים שבכל עונה בוחרים יעד לחופשה שמתאים לה, ובכל חלק מהסדרה זוג אחר חווה משבר. אנחנו פוגשים שלושה זוגות: הראשון הוא אן וניק – הוא (סטיב קארל) גבר סטרייט במשבר אמצע החיים קלאסי שרוצה להרגיש צעיר שוב, ואן, לפי הגדרתו של ניק, היא אדם די משעמם. או שאולי היא פשוט השלימה עם הגיל שלה ואין לה צורך בריגושים בשלב הזה בחייה. כשכולם על היאכטה, אן מעדיפה להיות על החוף, כשניק במיטה לידה היא מעדיפה לשחק באייפד במקום לשכב איתו, וכשהיא מוצאת תחביב חדש שהיא אוהבת – היא זונחת אותו מיד.

הזוג השני הוא קייט (טינה פיי) וג'ק (וויל פורטה), זוג די סטנדרטי שנחשב לחזק וליציב שבחבורה, אבל עם הזמן קייט מתחילה להרגיש חוסר מאמץ ויוזמה מצד ג'ק. הזוג השלישי הוא דני (קולמן דומינגו) וקלוד (מרקו קלוואני) שנמצאים ביחסים פתוחים, ומוכרעים על ידי משקל מחלת הלב של דני, בעוד קלוד דואג לו ועוטף אותו קצת יותר מדי. כל הסדרה הזאת בעצם נעה על המשברים הזוגיים שהם עוברים, אבל גם על איך הדברים האלה משפיעים על הדינמיקה הקבוצתית וכך אנחנו מקבלים יצירה בת כמה רבדים.

כי יש לנו את הרובד הראשון – יצירה בנושא משברים בזוגיות שמבוססת על היצירה של ויוואלדי, כלומר יצירה תוכניתית שמבוססת על רעיון חיצוני שהוא גם יצירה תוכניתית. הרובד השני הוא היצירה על הזוגיות והרובד השלישי הוא היצירה על החבורה. בסך הכל יצירה מתוחכמת יותר ממה שציפיתי מקומדיה בנטפליקס על קבוצת חברים מאד חביבה. ובאמת, קל לאהוב שם את כולם, להצדיק את כולם וגם להאשים את כולם. אין שם אף דמות מושלמת, אין שם אף דמות יפה מדי (אלא אם כן זה מוצדק) ובאופן אישי, למרות שהם מבוגרים ממני, הרגשתי שזה נכתב עליי. ואני אסביר.

קצת אחרי המלחמה, אחד מחבריי הקרובים ביותר עלה על מטוס לחו"ל כדי לחיות עם החבר שלו, שכמו דני וקלוד גם הם בזוגיות פתוחה. וכמו דני, גם החבר הזה לקה בליבו ואם לא היה מגלה את זה בזמן – היה הולך בטרם עת. מנגד הרגשתי הזדהות עמוקה עם קייט וג'ק כי גיליתי דפוסים קצת דומים, ויש את ניק ואן שהם תמיד היו כביכול "הזוג המושלם", ובכל חבורה יש את הזוג הזה שנראה כאילו הכל ורדים ושושנים אצלו אבל אף אחד לא באמת יודע מה קורה שם. זה נשמע אפל יותר ממה שזה צריך להישמע, אבל הבנתם את הנקודה.

בקיצור – הסדרה הזאת ממש גרמה לי לחשוב על החיים שלי ועל איך שהם נראים, איך אני רוצה שמערכת היחסים שלי תהיה בעוד 20 שנה ומחשבות נוספות שלא הרבה סדרות מצליחות לעורר בי. אפילו כשאחת מדמויות המשנה מעלה הצגה בקולג' שלה, היא מגוחכת ומטופשת בדיוק כפי שהיו התרגילים שאני וחבריי לכיתה עשינו כשלמדנו בימוי תיאטרון במכללה. 

ממבט ראשון, "ארבע עונות" נשמעת כמו גרסת מעמד הביניים של "הלוטוס הלבן". זה לא המצב. מדובר בקומדיה מתוחכמת יותר מכפי שהיא נראית, והיא מדברת על נושאים אנושיים ומורכבים, והיא לא לכל אחד. אני לא מאמין שיש הרבה בני 20 שיתחברו לסיפור כזה, לדוגמה, כי נדרשת בגרות מסוימת בשביל באמת להזדהות, אבל אני נשוי בדיוק שנייה וחצי אז מה אני יודע? אולי יש גם אנשים בגילי שלא יתלהבו מהסדרה כמוני.

אני מאמין שרק משלב מסוים בחיים אפשר באמת להזדהות עם הדמויות בסדרה, כי אין מה לעשות, אנשים בגילאים שונים ובשלבים שונים בחייהם מתעסקים גם בנושאים שונים, ואני באמת לא יודע אם לירון של גיל 18 היה נהנה מהסדרה הזאת, הוא בטח היה משתעמם ומעביר ל"זגורי אימפריה". אני רק יודע שבזמן הצפייה לא רק הזדהיתי, אלא הרגשתי שהסדרה נכתבה עבורי וזאת תחושה שמאד כיף לקבל מסדרת טלוויזיה ואני מאמין שלמרות שאני התרגשתי מדברים מאד ספציפיים שם – כל צופה בוגר שעבר דבר או שניים בחייו יידע להעריך.