איך זה להיות הומו בישראל? ההצגה הזאת מספרת את כל הסיפור

סינגל הבכורה של ליידי גאגא, "Just Dance", יצא בשנת 2008 וכשנה לאחר מכן כבר הפך לתושב קבוע בפלייליסטים של מסיבות גייז. השיר הזה גם פותח את ההצגה "את שאהבה נפשי", מחזה מקורי מאת איתי סגל בבימויו של משה קפטן, ומבקש לסמן את הנקודה בה מתחילה העלילה – מוצאי שבת, 1 באוגוסט 2009. עבור להט"בים רבים אזכור התאריך לבדו ישלח אותם חזרה אל אותו הערב הנורא שבו נכנס רעול פנים וביצע פיגוע ירי אכזרי בברנוער שברחוב נחמני.

"איפה היית כשירו בברנוער?" היא הגרסה הלהט"בית לשאלה "איפה היית כשרצחו את רבין?". עבור האוכלוסיה הכללית מדובר בעוד פיגוע, אחד מיני רבים שידעה מדינת ישראל, אבל עבור הקהילה הגאה מדובר בצלקת עמוקה ופתוחה ובאירוע מכונן שאסור לשכוח. ולו רק מהסיבה הזאת ראוי לחזור אל המקרה על בימת התיאטרון. ו"את שאהבה נפשי" נפתחת אמנם באירועי הברנוער אך אלו מובילים לסיפור הרחב והעמוק יותר. "את שאהבה נפשי" עוסקת יותר מכל ביציאה מהארון, וזאת היא עושה באמצעות דמותו של יהונתן (עמית רהב) – נער דתי שנפצע בברנוער ובעקבות זאת זהותו נחשפה.

אאוטינג וטיפולי המרה. עמית רהב ודניאל ליטמן, מתוך "את שאהבה נפשי" (צילום: אור דנון)

תופעת האאוטינג באירועי הברנוער הייתה איומה. מבלות ומבלי הברנוער, חלקם קטינים במצוקה, נחשפו בניגוד לרצונם דרך תקשורת בורה וחסרת רגישות שלא השכילה להבין את מהותו של הברנוער מלכתחילה. נציג האאוטינג בהצגה הוא דווקא השוטר, שאל מול אמו של יהונתן (אורלי זילברשץ) חושף עוד ועוד פרטים מסגירים בצורה קרה וחסרת אמפתיה. יהונתן מוצא עצמו בעל כורחו במאבק מול משפחתו, מול הדת ובעיקר מול עצמו. אל אלו מצטרפים גם בן זוגו אדם (דניאל ליטמן) והמשודכת שלו תמר (נאיה בינשטוק). היציאה מהארון הופכת כה אינטנסיבית עד כדי כך שאינה מותירה לגיבור רגע דל להתמודדות עם טראומת הפיגוע. 

תוך השתלשלות האירועים מגיח אל הבמה גם אורח אפל במיוחד, כזה ששמו לא ננקב במפורש אך נוכחותו הייתה גם הייתה – "טיפול המרה". על "טיפולי המרה" יצאו בשנים האחרונות עדויות רבות, מתוך תעשיית ההתעללות הזו, עדויות שמדירות שינה וקשה לדמיין שמתרחשות בחברה מודרנית. סצינת הטיפול לא השאירה הרבה מקום לדמיון. היא הייתה בועטת, כואבת, מזעזעת ולוותה בתצוגת משחק מרהיבה. היא אינה קלה לצפייה אך היא מחוברת היטב למציאות הקשה עוד יותר, מה שהופך אותה לחשובה לצפייה שבעתיים.

אורלי זילברשץ הייתה נפלאה כצפוי, כשהצליחה לגלם דמות מעוררת סלידה ושנאה אך גם סימפתיה ואמפתיה. דמויות הנערים של רהב וליטמן נכתבו וגולמו בצורה אותנטית והצליחו לא ליפול עמוק מדי אל קלישאות וסטראוטיפים, אך גם לא להתכחש אליהן לחלוטין. 

הרבה חומר לעכל. מתוך "את שאהבה נפשי" (צילום: אור דנון)

ראוי לציין שאל ההצגה לא הגעתי בידיים נקיות. הקשר העקיף והמורכב שלי אל אירועי הברנוער הפך אותי לציני לעיתים כלפי הנושא ובכלל. חיפשתי סיבות לערער על העיסוק בנושא. לא מצאתי. "את שאהבה נפשי" ידעה לשאוב מהברנוער כמעט את הסיפור השלם של הומו בישראל, מבלי להיכנס לפרטים שהם סובייקטיבים בחלקם. זו הצגה שמעניקה לצופיה הרבה חומר לעכל.

תובנה אחת שיצאתי איתה היא כי פיגוע הירי בברנוער הוא אירוע שראוי להזכיר שוב ושוב, בעיקר כלפי הדור הצעיר שלא חווה אותו בזמן אמת. תובנה שנייה היא שהעובדה כי "טיפולי המרה" הם עדיין חוקיים בישראל היא חרפה ותעודת עניות חמורה, ושום מצעד גאווה אקסטרווגנזי או הליך פונדקאות לא יפצה על זה. תובנה שלישית היא שיציאה מהארון היא תהליך מייסר שכל להט"ב עוברת ועובר. נכון, אצל חלק הוא מייסר יותר ואצל חלק פחות, אך אי אפשר להאשים רק את הדת. אנחנו יודעות ויודעים היטב כי קשיי קבלה רחוקים מלהיות נחלתם של דתיים בלבד.

אי אפשר להאשים רק את הדת. מתוך "את שאהבה נפשי" (צילום: אור דנון)

"את שאהבה נפשי" היא הצגה שראויה להיות מוצגת בפני כל הורה, בפני תלמידים ובפני כל אדם שרוצה להבין או להזכיר לעצמו איך זה להיות הומו בישראל, עד כמה חשובות קבלה וסובלנות כלפי הקרובים שלנו – ומה הנזק של בורות ודעות קדומות.

>> "את שאהבה נפשי", תיאטרון הבימה; בימוי: משה קפטן; מחזה: איתי סגל; הצגות קרובות: 09.03 20:30, 10.03 11:00, 11.03 11:00