האביר האפל מדי: "באטמן" רציני עד אימה, מבלי להיות מעניין

אני רוצה להתחיל דווקא מאלפרד. אחרי שגולם על ידי שחקנים וותיקים וגדולים כמו מייקל קיין וג'רמי איירונס, שהפכו את הבאטלר לדמות אבהית חמה ומגוננת, בנוסח החדש לוהק לתפקיד אנדי סרקיס, הצעיר יחסית. סרקיס נודע בעיקר כמי שמתמחה בגילום דמויות דיגיטליות כמו גולום, קינג קונג וסזאר בסרטי "כוכב הקופים". כשהוא חושף את פניו למצלמה, הוא מגלם לרוב דמויות מפוקפקות, כמו ב"הפנתר השחור". הליהוק שלו כאן הוא מעין הצהרה שהגלגול הנוכחי של "באטמן" מתרחק מכל רמז לרגש חם. רק שאז מגיעה סצנה בבית חולים שבה ברוס אוחז בידו של אלפרד הפצוע, ונדמה שברגע האינטימי הזה הבמאי מאט ריבס ("קלוברפילד", סרטי "כוכב הקופים") התכוון שבכל זאת נרגיש משהו. וזה לא עובד.

אחרי עשור של סרטים עם בן אפלק, בהם הושם דגש על צירוף איש העטלף ליקום של DC, הסרט החדש שב ופונה לכיוון עצמאי שסומן ב"גו'קר" מ-2019. באטמן של ריבס הוא בחור רדוף, מונע על ידי דחף נקמה ותחושת תסכול ששום דבר שהוא עושה לא באמת משנה, כי גות'אם היא מדמנה שכבר לא ניתן להציל (בשלב מסוים הוא יגלה שאפילו אביו האהוב והנערץ לא היה טהור). בפעמים הבודדות שהוא מוריד את המסכה, הוא אינו הופך למיליארדר הבליין ברוס וויין, אלא נשאר בודד ומדוכדך. ברוס ובאטמן חד הם, כך שהאמירה המקובלת (שמנוסחת גם בסרט הזה) שהמסכה חושפת את האמת הפנימית של דמותו, מאבדת משמעות. הוא אמור להיות גיבור-על, אבל הוא לא מרגיש ככה, והסרט מדגיש את העובדה שהוא לא רק פגיע מבחינה פיזית, אלא גם לא שונה מהותית מהרידלר, שמסומן כנבל כי הוא רוצח באכזריות יתרה את פרנסי העיר המושחתים.

אהבתם את הכיוון הריאליסטי האפל של סרטי כריסטופר נולאן? נתתם פרסים לדרמה האפלה של של טוד פיליפס על הגבר המוכה שהפך לארכי נבל? הנה לכם סרט עוד יותר ריאליסטי ועוד יותר אפל, וזוחל, וברוטלי. אתם יודעים מה, בואו נלך עד הסוף ונקרא לזה סרט אימה. רק שהוא רציני עד אימה, בלי להיות מעניין. בניגוד ל"ג'וקר" שהשתבח בבניית הדרמה ונישא על כתפיו השפופות של חואקין פניקס בהופעה פנומנלית, באטמן הלוחש של רוברט פטינסון הוא חד מימדי.

גם שאר הדמויות מסביבו חסרות לחלוחית. השוטר הטוב ג'יימס גורדון מקבל הרבה זמן מסך, וג'פרי רייט הוא שחקן מצוין בדרך כלל, אבל הוא לא מצליח לעשות שום דבר עם הדמות השטוחה. הוא מתפקד יותר כמו המפקח לסטרייד שמזמין את שרלוק לפתור עבורו חידות בלשיות. קולין פארל נסמך בעיקר על האיפור הכבד בתפקיד המאפיונר המכונה פינגווין, למרות שהוא לא נראה ככה. והנבל הרצחני במסכה (במסגרת השאיפה לריאליזם, הוא אינו מכונה הרידלר) נשאר אלמוני עד שלב מאוד מאוחר בסרט, וכשהוא סוף סוף נחשף הוא הולך על הופעה מוקצנת אך חסרת פלפל.

לוחש, בודד ומדוכדך. רוברט פטינסון כבאטמן. צילום: מתוך הסרט "באטמן"

התסריט שריבס כתב עם פיטר קרייג ("משחקי הרעב: עורבי חקיין") הוא בתבנית פילם נואר בלשי, שבו באטמן פותר חידות שטומן לו הרוצח שאינו מכונה רידלר לצד קורבנותיו, תוך כדי שהוא חושף קשרים מסועפים בין מנהיגי העיר לבין הפשע המאורגן. מדי פעם מצטרפת אליו סלינה קייל (זואי קרביץ) חובבת החתולים, ופעם או פעמיים הם מתנשקים בלי להליט את המסך.

גות'אם היא שילוב של ניו יורק ושיקגו עם תוספות דיגיטליות, והשפעות סגנוניות ניכרות של "בלייד ראנר" ו"נהג מונית". הצלם גריג פרייזר ("חולית") והמעצב ג'יימס צ'ינלונד ("רקוויאם לחלום") ראויים לשבחים, וגם המלחין מייקל ג'יאקינו ("ספיידרמן: אין דרך הבית") שהלחין פסקול מלודי ומלנכולי בסגנון ג'יימס בונד של פעם.

לוהטים כמו נשיקה אמתית בין עטלף לחתולה. רוברט פטינסון וזואי קרביץ. מתוך הסרט "באטמן"

אבל, כאמור, הדמויות והדרמה שלהן לא מבשילים למשהו מעניין דיו, וזה מורגש יותר ויותר ככל שהסרט הולך ומתארך. זה לא רק שהוא נמשך שלוש שעות, זה גם שבסוף יש עוד ועוד ועוד סופים. בשרשרת הסופים הזו ריב מנסה לשלב כמה דימויים תנ"כיים, כמו המבול שמנקה את הארץ מחטאיה וחציית ים סוף, אבל הוא לא בנה שום דבר שמצדיק אותם. ובדרך לשם האקשן מבוים לא כל כך טוב – פרט לסיקוונס אחד של מרדף מכוניות בגשם (הגשם לא מפסיק לרדת בסרט הזה).

הביקורות שהסרט מקבל בארה"ב טובות עד טובות מאוד, אולי משום שאחרי סדרת הסרטים הפומפוזיים, העכורים והחלולים שביים זק סניידר, הכיוון הנוכחי בהחלט נראה כשיפור. וראוי לציין שמסכת העטלף מתאימה לתווי פניו של פטינסון הרבה יותר מאשר לבן אפלק ואפילו לכריסטיאן בייל. למרות זאת, הסרט בעיקר עורר בי געגועים ל"האביר האפל".

★★★ 3 כוכבים
The Batman בימוי: מאט ריבס. עם רוברט פטינסון, זואי קרביץ, ג'פרי רייט, פול דאנו, ג'ון טורטורו, קולין פארל. ארה"ב 2022, 175 דק'