המילים הן נשק שעבר לידיים הלא נכונות. והוא מופנה נגד העולם כולו

>> "בורגהר קינג" הוא עיבוד בימתי של אריאל נ. וולף על פי מחזה מאת אלפרידה ילינק, זוכת הנובל, הכתוב כמונולוג ארוך על הקשר שבין היחיד לשליט. המחזה נכתב בשנת 2017 עם עליית טראמפ לשלטון, כתגובה להידרדרות החברה המערבית. הבחירות האחרונות בארצות הברית, המלך המקומי שלנו, ולא מעט מלכים ברחבי הגלובוס של ימינו, מקפצים בין המילים של ילינק גם בשנת 2024. זוהי בכורה ישראלית לטקסט של ילינק, המוצג לראשונה בעברית. הופעות הבכורה בסופ"ש הבא בתיאטרון תמונע (15.2-14.2), עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> נדב הולנדר מודה לדני סנדרסון על השירים שהדביקו אותו לגיטרה
>> וורקינג קלאס הירו: בואו לראות אנשים אחרים עובדים בתל אביב

לקראת משבר גיל הארבעים הקלאסי חזרו אליי זיכרונות משנות הנעורים, שנות התשעים של המאה הקודמת. כנער מתבגר של שנים אלו עוצבתי במודלים אמריקאיים. בוורלי הילס, מוסיקת פופ, מכנסי באגיז ו-MTV. דימויים של עושר ושפע כלכלי, שאינם תואמים בהכרח את מציאות חייך, ליוו את הדור שלי בשנים שלאחר רצח רבין והתערבבו לכדי עיסה ישרא-אמריקאית המעצבת נוער לקראת גיוסו לצבא. אמריקה החופשית שלאחר המלחמה הקרה, אמריקה המתפרצת עם מהפכת התקשורת והמדיה, פעמה במחוזותינו. כלכלה של יזמות והייטק, הסכמי אוסלו, האנגלוז מהאינטרנט שהפיח בשפתנו עולם חסר גבולות וכמובן הטלוויזיה המסחרית.

זיכרונות הנוסטלגיה האלה, שאכן אינם משקפים בהכרח את המציאות של אותן השנים באזורנו – ואולי אפילו להיפך, מדגישים את המלאכותיות שבהן – הם תוצר של מהלכים פוליטיים כלכליים וחברתיים שהתרחשו בישראל ובעולם. והנה בזמן קצר במונחים היסטוריים, העולם המערבי שלאחר מלחמת העולם השנייה – העולם שאני זוכר משנות ה-90' – הגיע לנקודת הרתיחה. נדמה ששינה את כיוון מסלולו, ואולי בעצם תמיד צעד לאותו הכיוון ממש. לכיוון הישן והמוכר, ימינה אל הדרך הפופוליסטית ו"המלכותית" באופן חשוף וחסר בושה. כך גם מעצמת העולם החופשי "מהסרטים", ומדינתנו הים תיכונית רוויות הקונפליקטים והטראומות, צועדות באימה גרוטסקית באותה הדרך ממש.  

מעניין שעם עליית טראמפ לשלטון בשנת 2017 (נקודת ציון משמעותית בדרך המלכותית, כשיזם הנדל"ן וכוכב הריאליטי הוכתר על ידי העולם המערבי), טקסט חריף וגועש יצרים המגיב למהלכים הפוליטיים וחברתיים בעולם, הגיע דווקא מאוסטריה. ואולי דווקא משום שההיסטוריה צרבה את תודעת המקום, אותו מקום ממש יכול להוליד תגובת נגד למהלכים המרמזים שלמעשה מאז ועד היום – כלום לא השתנה. 

הסופרת האוסטרית זוכת פרס הנובל אלפרידה ילינק כתבה את הטקסט כאקט חריף של תגובה מיידית. ילינק, שאביה היה יהודי וידועה כמבקרת הגדולה של אוסטריה על חלקה ביצירת ההיסטוריה של המאה הקודמת, מגיבה תדיר למשברים של התקופה ולתופעות חברתיות, אך כאן אין ספק שהלהט, עם שינויה של המעצמה הגדולה של המערב, גרם לתגובה להיות כהתפרצות גועשת של תחושות כואבות ויצריות על מבנה ותפקוד העולם בו אנו חיים. הכתרת המנהיג הכתום, כמו בסרט מצויר (כשציוץ אחד מעוור ומסתיר מהלכים תת קרקעיים), מסמלת ציון דרך סימבולי בדרך המלכותית מלאת נורות האזהרה.

זהו טקסט הנע בין טרגדיה של ימינו לגרוטסקה טלוויזיונית, בין פופ לטראש אמריקאי, חוצה כלכלה, חברה ופוליטיקה, מנסה לפצח את המקום בזמן אליו הגענו, בו קבוצות קיצוניות ופופוליסטיות מחזיקות בסדר היום של חיינו. ילינק מעלה שאלות נוקבות שתפסו אותי מיד בקריאה ראשונה, שאלות שיש להישיר אליהן מבט, גם אם קשה ומפוכח, במציאות של חיינו בישראל. היא מפנה לא מעט חיצי האשמה כלפי עצמה וכנגד האופוזיציה המשפשפת את עיניה העיוורות. היא מפרקת ומבטלת את כוחן של המילים, ומתארת אותן ככלי נשק שעבר לידיים הלא נכונות. כעת הנשק הזה מופנה כלפי העולם כולו, בעוד השותקים נותנים יד בשתיקתם.

ילינק מתעסקת במילים בקנאות לשונית וחושפת באמצעותן קלישאות חברתיות באופן סרקסטי ופרובוקטיבי. מילותיה הן חומר פוליטי. אך מתי נזהה את הרגע בו המילים שלנו איבדו מכוחן, וכוחות אחרים, אפלים, משתמשים בהן? מתי נזהה את הרגע בו לא נוכל עוד להשתמש במילים? והאם יהיה זה כבר מאוחר מדי. העלאת הטקסט של ילינק, לראשונה בתיאטרון תמונע בתל אביב, מרמזת שהנבואה טרם התממשה במלואה והמילים נאמרות. אך נורת האזהרה נוצצת ובוהקת בתיאטרון המקומי ומרמזת שאנחנו קרובים לשם יותר מאי פעם.