זה סרטו המבדר ביותר של טים ברטון מזה שנים. לא שזה אומר הרבה

טים ברטון, טים ברטון, טים ברטון. 14 שנים אחרי שמכר את נשמתו לדיסני וחמש שנים אחרי סרטו האחרון, טים ברטון נשמע לקריאת ביטלג'וס וחזר מעולם המתים. הסרט החדש-ישן אמנם סובל מהליקויים הטיפוסיים להמשכונים מאוחרים, בהם מיחזור חומרים וחנופה לאוהדים, אבל "ביטלג'וס ביטלג'וס"  הוא סרטו המבדר ביותר של ברטון מזה שנים.

>>

נתחיל מהשירים. הפסקול מוצף בלהיטים ישנים שעושים נחמד באוזן (המוזיקה המקורית של דני אלפמן פחות אפקטיבית). שניים מהם בולטים באופן שבו הם מעלים באוב את הסרט המקורי."Day-O" של הארי בלפונטה, שבסרט מ-1988 בקע מפיהם של סועדים מופתעים שהשדון האנרכיסטי השתלט על גופם, זוכה הפעם לביצוע יפהפה על ידי מקהלת ילדים בלוויה. טריק ההשתלטות באמצעות שיר חוזר בסצנה מאוחרת יותר, כשביטלג'וס מאלץ אנשים בכנסיה לשיר את "פארק מקארתור", שהיה ללהיט בביצועו של ריצ'ארד האריס ב-1968 אך היום אנשים מזהים אותו עם דונה סאמר. כלומר, ברטון משתמש באותם מרכיבים, ורק מזיז את מיקומם על מפת הסרט. לשיר בכנסיה אין הצדקה עלילתית של ממש, ועדיין זה רגע קולנועי מבדר. 

וזה פחות או יותר הסיפור של הסרט. התסריט רעוע וחלק מהאירועים נטולי הצדקה בסיסית, אבל יש מספיק רגעים מבחילים/מהנים בשביל שבסך הכל זה יעבוד. לידיה דיץ (ווינונה ריידר), בת העשרה המוזרה מהסרט הקודם, היא עכשיו אלמנה ואם שמתפרנסת מיכולתה לראות רוחות. היא מככבת בתוכנית טלוויזיה שמפיק בן זוגה רורי (ג'סטין ת'רו). רורי הוא גבר מזויף וצבוע, ולידיה די לא סובלת אותו, וזה כל כך בולט לעין כל שלגמרי לא ברור מדוע היא נענית להצעת הנישואים שלו. בסרט מוצף דימויים אבסורדיים, זה הדבר הכי לא אמין, וזה פוגם באימפקט הרגשי ש"ביטלג'וס ביטלג'וס" שואף אליו. 

החמצה של אימפקט רגשי. וינונה ריידר וג'נה אורטגה. "ביטלג'וס ביטלג'וס" (צילום: יחסי ציבור)

המוקד הדרמטי של הסרט אמור להיות היחסים בין לידיה ובתה בת העשרה אסטריד (ג'נה אורטגה מ"וונסדיי"), שלומדת בפנימייה ואינה מאמינה שאמה אכן רואה רוחות. השתיים נפגשות בבית הרוחות שעל הגבעה לרגל מות אביה של לידיה בהתרסקות מטוס. ב-2002 ג'פרי ג'ונס, שגילם את האב, נאסר באשמת פורנוגרפיית ילדים והקריירה שלו די התנדפה, מה שמסביר מדוע דמות האב המת מופיעה כאן נטולת ראש. זה לא משנה לאשתו דיליה (קתרין אוהרה) שמזהה אותו גם ללא ראש. גם אלק בולדווין וג'ינה דיוויס, השוכנים המקוריים של הבית, אינם נמצאים כאן, והסרט לא נענה לפיתוי לרמוז להסתבכות הפטאלית של בולדווין על הסט של סרטו (זאת דווקא היתה יכולה להיות בדיחה מתאימה). 

לחוץ חתונה. מייקל קיטון, "ביטלג'וס ביטלג'וס" (צילום: יחסי ציבור)

בזמן שביטלג'וס (מייקל קיטון) צץ מחדש, ועדיין רוצה להתחתן דווקא עם לידיה (הפעם אין הסבר מדוע), אסטריד חווה התאהבות נעורים עם בן השכנים (ארתור קונטי בבכורתו הקולנועית) וזה מתפתח לקו העלילתי הכי מגובש והכי רלוונטי בסרט. בינתיים, בעולם המתים המקביל, אנחנו מתוודעים לדמויות חדשות. ווילם דפו מצחיק בתפקיד שחקן שנהג לגלם בלש משטרה בסרטים זולים, ומוניקה בלוצ'י מרהיבה כמכשפה שהיא האקסית של ביטלג'וס. היא צצה בתחילת הסרט, נעלמת לאורך רובו ובסופו של דבר אינה מותירה חותם על העלילה. בלוצ'י היא בת זוגו של ברטון מאז 2022, והתפקיד שלה היה יכול להיות יותר מעניין אילו היא היתה שחקנית יותר מעניינת, כמו בנות זוגו הקודמות של ברטון שגם אותן ליהק בסרטיו.

מרהיבה אך לא מעניינת. מוניקה בלוצ'י, "ביטלג'וס ביטלג'וס" (צילום: יחסי ציבור)

ריידר היא בהחלט שחקנית מעניינת, אבל כאן היא מספקת הופעה מלאכותית ומודגשת מדי כאישה מעורערת הרדופה על ידי רוחות. זה איכשהו מתאים לבלגן שמסביב, אבל נראה שהיא לא מרגישה נוח בדמות. זה חבל, כי כאמור יש כאן ניסיון לייצר רגש סביב היחסים בין האם ובתה והוא כמעט מצליח. מה שעובד יופי הוא העיצוב המטורלל של עולם המתים ושל חלק משוכניו, כולל הופעת אורח של דני דה ויטו. הסרט אינו ארוך מדי כך שבסך הכל מדובר בשהייה די משעשעת בברטונלנד. 

3.5 כוכבים
Beetljuice Beetljuice בימוי: טים ברטון. עם מייקל קיטון, ווינונה ריידר, ג'נה אורטגה, ווילם דפו. ארה"ב 2024, 104 דק'