יש את החיים שלנו לפני סלט האבטיח הזה ויש את החיים שלנו אחריו

הנה החצר שלכם. אייבי (צילום: אורי קרול)
הנה החצר שלכם. אייבי (צילום: אורי קרול)

לא כל המנות באייבי פוגעות בול, אבל אלו שכן הן מעולות (ואחת מהן, הזו מהכותרת, היא בשורה של ממש). חוץ מזה, להיכנס לחצר פסטורלית מהבלאגן של מצומת בית מעריב זאת כבר חוויה ששווה את הכסף

3 באוגוסט 2022

אם לרגע חשבתם שסיום העבודות בצומת בית מעריב הי"ד ישחרר את העצירות התחבורתית באזור, הנה מבזק – הוא לא. אומנם יש לנו מנהרות נוצצות (שיקוע קרליבך? באמת? לא יכולתם למצוא מילה יותר איזוטרית?) אבל יש גם עשרות אוטובוסים שממש מתעקשים לחסום את הצומת, כנראה כחלק מהתקף נוסטלגיה. ועוד פעם צפירות, ושוב עצבים. ולמה בכלל יצאנו מהבית? כי אייבי.

אם יורשה להגזים לשנייה, אז מבחינת אווירה, אייבי היא קצת נרניה. לא בקטע של המכשפה או האריה. המעבר מהשגעת הרועשת של הצומת ושל רחוב לינקולן המחודש, אל החצר הפסטורלית והנעימה הוא לגמרי ארון קסמים שמוביל למקום אחר לחלוטין. רק שזה לא ארון, אלא כניסה לסניף סופרמרקט. וזה לא נפטלין, אתם מריחים את מחלקת הירקות. אבל למי אכפת? כי אנחנו כבר לגמרי במקום אחר, וזה נעים ברמה של לא להפסיק לחייך. כבר ארבע שנים כמעט, מאז שאסף ויותם דוקטור (האחים, דוק) פתחו את אייבי, המרפסת הפתוחה של המסעדה היא אזור קסום. חלל פתוח שעוטף אותך בנעימות מפתיעה, ומצליח לנתק אותך לחלוטין מהכאוס של הרחוב. ויש אוויר. ולא צפוף. ומביאים לך קנקן מים בלי שאתה צריך לבקש. כל כך פשוט. כל כך נדיר. כל כך כיף.

האוכל באייבי, כמו שאפשר לצפות ממסעדה שנקראת על שם אייבי נתן, מתמקד בדגים ופירות ים. או במקרה של התפריט בזמן הביקור שלנו, דגים ותמנון. לא שמדובר בתלונה, כי ברור שזו שאלה של אספקה. אבל אם אין ברירה, אין ברירה. נתחיל בדג. ואין מתאים יותר לאירוע מאשר טרטר פלמידה אדומה, וזאת באמת מנה מצויינת. הפלמידה עצמה הייתה קצוצה בדיוק עד הנקודה שאתה מרגיש את הדג מטייל על הלשון. שמן עירית עדין מלמטה הוסיף ארומה מהממת ושברי הפיסטוקים מלמעלה (שימו לב לפיסטוק, מתחרה חזק מאוד על תואר טרנד השנה 2022) נתנו לדג קראנץ' וניגודיות. עכשיו תוסיפו מלמעלה שפריץ לימון ויש לכם ביס שכבר בשבילו היה שווה לצאת מהבית, ואנחנו רק התחלנו.

מכאן המשכנו לקבנוס טונה. עכשיו, ברור לגמרי שמדובר בבחירה הזויה. אתם לא צריכים לספר לי. זה כל כך הזוי עד מופרך, שפשוט היינו חייבים לנסות. ובכן ההלם הראשוני הוא שלא מדובר בשם מתחכם של מנה. פה יש ממש דג טונה שיבשו אותו, ועשו ממנו נקניק. מה שמעלה את השאלה למה שמישהו ירצה לעשות מטונה נקניק? אין זמן לשאלות, אנחנו צריכים להתמודד עם התשובות. והאמת, זה ממש לא רע ואפילו טעים.

טוב, כאן חייבים איזה כוכבית. אם אתה לוקח חתיכת נקניק ופשוט אוכל אותה, זה לא טעים במובן הטעים של המילה. אבל חיים בקרבנו אנשים שאוכל משומר, ובעיקר בשר מיובש משומר, זה הקיק שלהם. למשל, זוגתי האהובה, עם השורשים הדרום אפריקאים שלה. אחרי שהתחתנו, גיליתי שבסוואנה מייבשים ומשמרים הכל. אם זה חי וזז – אפשר לשמר את זה. אז הנקניק טונה – זה טעים שלהם. בסקלת הטעמים של אנשים רגילים זה חוויה לא פשוטה שכוללת מכת מליחות שעלולה לגרום להלם. על לחם עם חמאה, ועם פרוסת מלפפון מלמעלה זה כבר יותר רגוע ומכיל. לא חושב שאפשר להגדיר את זה כאחת מהמנות הטובות שאכלנו לאחרונה בתל אביב, או שזה בכלל מנה במובן המסעדני של האירוע, אבל זה בטח אחד הדברים הכי פחות שגרתיים שיצא לנו לטעום. יש פה קטע.

המנה הבאה גם היא הייתה סוג של הזמנת אימפולס כי ראינו בתפריט, שלא באזור הקינוחים, אבטיח. ואין דרך קלה להגיד את זה – יחסית לפופולריות שלו על הצלחות שלנו, אנחנו די גרועים בלעשות דברים עם אבטיח. ולא, לחתוך למשולשים ולהגיש עם בולגרית זה לא "לעשות דברים". והנה כאן באייבי, יש בתפריט סלט אבטיח. אז ברור שהזמנו. והאמת, זאת חתיכת יציאה נהדרת. הסלט התגלה כקוביות אבטיח שמישהו עבד ממש קשה לחתוך באחידות יחסית, שמוגשות עם ברוסקטה, עלים ירוקים, זעתר, בצל ואבקת גבינה מלמעלה. נשמע מוזר? בהחלט, אבל עובד. אבטיח הוא בסיס הסלט שלא ידעתם שאתם צריכים. יותר מעגבניה, יותר ממלפפון. יש לו את הקרירות, הלחות והמתיקות המושלמים כדי להחזיק על הגב את שאר הקונסטרוקציה. כמו כן, מדהים שהייתי צריך להגיע לגיל 50 כדי לאכול בפעם הראשונה אבטיח על לחם בכלל וטוסט בפרט. וזה משחק טעמים ומרקמים כל כך משגע, שלא ייאמן שלא נתקלתי בו קודם.

סלט הפאקוס, המשיך את המגמה הנהדרת. לא היה כאן יותר מידי תחכום, אבל גם לא היה צריך. הפאקוס היה נהדר, רוטב הנענע, שום, לימון, היה כל מה שהוא חיפש כדי להיות מאושר ולהקרין את זה עלינו. אבל עזבו, כי עכשיו הגיע התירס, וזאת כנראה אחת המנות היותר כיפיות שאכלנו בשנה האחרונה. קודם כל כי תירס זה החיים עצמם: ספק אם יש צמח שהצליח לנצח ככה את קרב האבולוציה. בני המאיה, התרבות הקדומה של דרום אמריקה שם בוית התירס, חשבו שבני אדם עשויים מתירס. אז הם לא, אבל לא רחוק מזה. בסופר מרקט ממוצע יש עשרות אלפי מוצרים וביותר מרבע מהם יש תירס. באייבי התירס מגיע על הקלח, שזה כבר לא צפוי ודורש עבודת גילוף, אבל זה שווה כל שניה. הצריבה שהתירס עבר קירמלה את הגרגירים המתוקים והפכה אותם לסוכריות קטנות. עכשיו מערבבים אותם עם ערימות הבצל המטוגן הקריספי, עם חמאת טבסקו נשכנית ומפזרים אבן יוגורט מלמעלה, לוקחים ביס ונשענים לאחור עם חיוך מרוח על הפנים. עזבו, פשוט לכו לנסות. אם כבר מנה צמחונית, אז שיהיה ככה.

האמת, שקצת בא לי לעצור פה. בעיקר כי המסעדה עצרה. לא, לא הייתה הכרזה רשמית, אבל בשלב הזה פשוט האוכל הפסיק לצאת. הייתה חברה טובה, אז לא שמנו ממש לב, אבל אחרי שהריצו את המנות הראשונות בקצב כמעט מסחרר, עכשיו חיכינו חצי שעה בלי שום מנה. וזאת פחות תלונה, כי היה ממש כיף ונעים לשבת, אלא יותר אזהרה, כי אחרי כזאת הפסקה ארוכה, קשה לחזור לאכול באותה התלהבות. בטח כשאתה מזמין נקניקייה.

באמת שאין לי הסבר מה חשבנו שהזמנו נקניקיית פורל מרגז. בדיעבד, אם כבר מחווה לאייבי, היינו צריכים ללכת על המבורגר (אייבי נתן פתח ב-1959 בפאסז' הוד – פרישמן דיזנגוף – את קליפורניה, המקום הראשון בתל אביב שמכר המבורגר וצ'יזבורגר). אבל לא בוכים על מרגז שנשפך ועכשיו צריך להתמודד עם הבחירות שעשינו. הדבר היחיד שהמוצלח שיש לי להגיד זה שאכן יש לזה טעם של מרגז. מי שתיבל את התערובת הצליח לפגוע בול. הריח, הטעמים, החריפות הקטנה על הלשון – זה לגמרי מרגז. הבעיה מתחילה בשנייה שמכת הטעם הראשונית נגמרת ואתה נאלץ להתמודד עם המרקם. ושם, מה לעשות, זה עובד פחות. אולי אם היינו מאוד רעבים זה לא היה מפריע לנו. אחרי חצי שעה הפסקה, זאת הייתה המתמודדות ממש קשוחה.

ואז הגיע המושט המטוגן ואיתו סוג של אכזבה. בערך. כאילו, זה דורש הסבר. יש דיבור על הדג הזה. אנשים שאני די סומך עליהם נשבעים שמדובר במנה אדירה. שמעתי כבר אנשים שמדברים על זה שהם באים לאייבי רק בשבילה. האם הדג היה מוצלח? בהחלט. האם הוא עמד בציפיות? לא באמת. האם הבעיה הייתה בציפוי? בול. כן, הדג עצמו היה עשוי מוצלח. ביננו, עם טיימר טוב, הבנה מינימלית ותשומת לב קשה לקלקל דג שנזרק לשמן. הבעיה כאן הייתה הציפוי שבחלקים היה מוצלח אבל בחלקים היה עם טעם לוואי מריר למדי. נגיד ככה – אם אנחנו, אנשים שקידשו את הקראנץ' לרמה של פולחן דתי, העדפנו לאכול את הבשר ולהשאיר את הציפוי בצלחת, ייתכן שיש בעיה.

והיו גם קינוחים. פנקוטה יוגורט חביבה שהייתה טעימה וקרירה, שזה באמת כל מה שביקשנו בשבלב ההוא. הטארט פקאן שהומלץ על ידי המלצרית התגלה כפאי פקאן שפשוט לא טרחו לחמם והגישו קר מהמקרר. בחיי שחשבתי לרגע להזמין עוד סלט אבטיח. אין לי ספק שהוא היה יכול להיות הקינוח המנצח. אבל זה לא באמת שינה כלום. כי בסוף, למרות חוסר היציבות, למרות הנפילות הקטנות, ולמרות הפינות הלא משויפות, אייבי היא פשוט מקום שכיף לשבת בו. מקום לא מפונפן ולא תופס תחת, שאתה יודע שהאוכל שתקבל בו יהיה, ברוב המקרים, טעים, מוצלח ומקורי, ושבכל מקרה, בגלל האווירה, תצא עם חיוך על הפנים.

3.5 לאוכל, 4.5 לאווירה במרפסת, ביחד יוצא ★★★★

טרטר פלמידה 69
קבנוס טונה 27
סלט אבטיח 49
תירס טבסקו 53
פאקוס צלוי 57
מושט מטוגן 92
נקניקיית מרגז 74
טארט פקאן 42
פנקוטה דובדנים 48