עולם הכדורגל כולו נושא את עיניו היום לעבר ניו ג'רזי – גמר המונדיאל בין ספרד לארגנטינה הוא, לכל הדעות, פסגת הענף. שתי הנבחרות הטובות בעולם, אלופת דרום אמריקה ואלופת אירופה, יעלו למפגש ראש בראש על התואר הכי גדול שיש לכדורגל להציע. אבל רגע לפני שהמסך נשטף במשחק הסוחף שבין ליונל מסי ללאמין ימאל, באותו ערוץ שישדר את הגמר – מגיע דוקו שעושה כבוד להפך הגמור.
>> טור אישי של דניאל גד: אם נאבד את קבוצות השכונה, נאבד הרבה יותר מכדורגל

"הדרבי האחרון", סרט תיעודי חדש שעלה לפני מספר ימים ב"כאן 11" – לוקח אותנו לשורשיו של הכדורגל הישראלי. לדרבי שהוא הרבה פחות זוהר מהמשחקים המרהיבים והממוסחרים – אבל לא פחות סוער מהם. ברוכים הבאים לרחובות – לאחת היריבויות הכי סוערות שיש בענף המקומי. מכבי שעריים נגד הפועל מרמורק.

בכדורגל הישראלי יש לא מעט יריבויות יצריות וסוערות – יש דרבי גדול ויוקרתי בתל אביב, יש דרבי בחיפה, יש יריבויות עם מטען פוליטי כמו בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים, אבל כנראה שהשנאה הספורטיבית העמוקה ביותר מגיעה דווקא משתי קבוצות קרובות כל כך גיאוגרפית. שתי שכונות ברחובות, שנלחמות אחת בשנייה כבר עשרות שנים בליגות הנמוכות.

מאחורי הדוקו עומד השחקן דניאל גד (״גאליס״, ״המזח״), שבתקופה האחרונה הפך לפרצוף מוכר בגלל "בזמן שישנתם" – תכנית הבוקר שסיקרה את המונדיאל. אבל עכשיו, הוא מוריד מעצמו את חליפת השחקן או המגיש – ועובר לדבר מהלב.כי לצד הסיפור החברתי העמוק והסכסוך רב השנים, יש כאן גם קשר אישי – אביו של דניאל, שמחה גד, היה החלוץ האגדי של מכבי שעריים. שחקן שצמח בקבוצה, הגיע עד לנבחרת ישראל ואז חזר אליה כדי לסיים בשעריים את הקריירה. ודרך הסיפור הרגשי של אב ובנו – אנחנו נכנסים לקלחת הבוערת שהסעירה את היריבות הגדולה.

הכדורגל ברחובות עבר לאחרונה טלטלה. אצטדיון חדש שהוקם בעיר העלה מחדש את הרעיון לאחד את מרמורק ושעריים לקבוצה עירונית אחת חזקה. אלא שבשביל חתונה כזו צריך את הסכמת החתן והכלה, והם ממש לא בעניין. שנות איבה הובילו לסירוב מוחלט מצד האוהדים. הקונפליקט מציף שאלה גדולה: האם יש בכלל למועדון זכות קיום אם הלב והנשמה לא נמצאים שם? אם הקהל, שאמור להגדיר את המועדון מבחינה רוחנית ולתת לו משמעות, לא מעוניין בחגיגה הזאת?

הניסיון הישראלי עם איחודים אינו מזהיר. באשדוד, הניסיון לאחד את מכבי והפועל ב-1999 אמנם שרד בליגת העל, אבל היציעים נותרו מיותמים. גם האיחוד של הכח רמת גן ומכבי עמידר הבריח את מחנות האוהדים. המסקנה ברורה – קבוצה מאוחדת ללא רגש שווה פחות מסכום חלקיה.מצד שני, עולה הדילמה – האם היריבות הרומנטית הזו היא עולם הולך ונעלם? הדרבי שפעם הביא אלפים, מושך היום מאות בודדות. צעירי רחובות כבר אוהדים קבוצות גדולות יותר, ואולי הגיע הזמן להתחיל מאפס ולבנות משהו חדש סביב האצטדיון החדש.

החוכמה של דניאל גד בסרט היא שלמרות העמדה שלו, הוא בהחלט משקף את שני הנראטיבים. במובן שמאוד דומה לדוקו אחר שנעשה על יריבות גדולה – "האגרוף" של אבידע ליבני, על סדרת הגמר המפורסמת בין מכבי להפועל תל אביב בכדורסל – כל צד בסכסוך, וגם בדילמה, יוצא ממנה מחוזק יותר. יש שם הבנה לרצון לשמר את היריבות ההיסטורית, את הזהות – אבל יש גם ביטוי למי שרוצים להמשיך הלאה, בשביל הילדים.

ההשוואה המתבקשת של סרט מהסוג הזה – שמלווה את הכדורגל מהפריפריה – היא ליצירות דומות שבאו משם. ובכן, "הדרבי האחרון" רחוק מלהיות "בית שאן סרט מלחמה". הוא לא מיליטנטי כמוהו, הוא לא כועס כל כך והוא גם מתקיים במציאות אחרת לגמרי (שלושים שנה אחרי הדוקו המיתולוגי ההוא של רינו צרור ודורון צברי). הוא גם רזה יותר מבחינת אורך הסרט (59 דקות בלבד), ובעיקר מדבר בשפה אחרת. הרבה פחות לחוצה ותזזיתית, הרבה יותר נוסטלגית ומרגשת. גד מצליח לכמת יריבות אדירה, לספק קונטקסט היסטורי ולהכיר לנו דמויות קאלט כמו אשר שרעבי המרמורקי ומוטי נביאן השערוקי, בשילוב של הומור וכאב.

בסוף הסרט, בסצנה המרגשת ביותר בו, שבה עומדים הבן דניאל והאבא שמחה על הגבעה שמשקיפה על האצטדיון החדש "מהניילונים" – הבן שואל את האב אם זה שיר אהבה או שיר פרידה. האם הדוקו היפה הזה הוא כזה שנועל את הדלת מעל היריבות, או אולי דווקא חושף אותה לעולם במטרה שתישמר. "זה שיר אהבה", עונה לו שמחה גד. וזה מה שהכי בולט בסרט הזה.

יש משהו סמלי בכך שהסרט מוקרן רגע לפני סיום המונדיאל. חגיגת הכדורגל בניו ג'רזי מרהיבה, אבל היא לא באמת שלנו. הלב האמיתי של הכדורגל הישראלי פועם בדיוק ביריבויות הקטנות והיצריות האלה. הסרט של גד מוכיח שהיריבות הסוערת בין מרמורק לשעריים מחזיקה משהו שכסף לא יכול לקנות – היא סם החיים ששולח אותנו ליציע פעם אחר פעם, בין אם הלב פועם באדום או בכחול.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ❤ תרבות