חודש אוגוסט מביא איתו הרבה דברים – יש בו לחות, יש בו שירים לא מאוד חכמים ברדיו, אבל בתוך החיים הישראליים יש לו עוד משמעות אחת גדולה: זהו החודש שבו נפתח מחזור הגיוס ליחידות הקרביות בצה"ל. אלפי צעירים עוזבים את חייהם לטובת המשימה הנעלה מכולן – להגן על הבית. השנים האחרונות, ובמרכזן הטראומה המהדהדת של 7 באוקטובר – כמעט שלוש שנים עברו, והיא עדיין מהדהדת – רק הדגישו את הצורך הזה להילחם, כמעט מילולית, על הבית שלנו כאן.
>> משה כהן-אליה רוצה לעשות ״תפוז מכני״ עם ערוץ 14. סך הכל נורמלי

וגם מהדורות החדשות עלו על מדים. אתמול, יום שני, מהדורות החדשות של חדשות 12 וחדשות 13 הקדישו כתבות לליווי המתגייסים שהגיעו לבקו"ם. אלמוג בוקר, שריונר לשעבר, ליווה את המתגייסים החדשים לחיל השריון, ויוסי אלי, ששירת בעבר במג"ב, סיפר את סיפורם של המתגייסים החדשים למשמר הגבול. בכתבות עצמן היה ממד מרגש מאוד – ההקרבה של החיילים, בוודאי בהתחשב במחירים שידועים לכולם, כמעט בלתי נתפסת. כולנו חייבים תודה גדולה להם ולמשפחות שלהם, שמוכנות להקריב קורבן עצום למען החיים כאן. לא כדיסקליימר, אלא כאמת פשוטה.

אבל אחרי שאמרנו את זה, חלק מהאחריות של מדינה הוא גם לדעת שהקורבן הזה מוקרב רק כשזה באמת הכרחי. ואיך יודעים? הממשלה – כל ממשלה, ובוודאי הנוכחית – היא לא בדיוק הכתובת לשאלה הזאת. בשביל זה, אחרי הכל, צריך תקשורת שתדע לשאול את השאלות. לא את החיילים, שמן הסתם מוכנים להקריב ובמפגש איתם קשה יהיה למצוא תשובות, אלא את מי ששולח אותם.

זה מה שבלט בעיניי בשתי הכתבות המלטפות האלה – הסאבטקסט הנורא מכל, שלא נאמר. אלמוג בוקר ויוסי אלי חיבקו את החיילים כפי שצריך, אבל בשמחה ובהתפרצות הנעורים שלהם היה משהו מעט מדכדך – כי מתוך האנשים האלה, שמוכנים לתת את חייהם למען המדינה שלהם, יותר מדי לא יחזרו. ועכשיו השאלה המשלימה חייבת להיות – האם באמת הם נשלחים למען מטרה ראויה? האם הקרבת חיי האדם, הקורבן הכי גדול שקיים, נעשית למען מטרה מוצדקת?

השאלה הזאת לא הייתה בפריים של שתי המהדורות המרכזיות. הדאגה והחרדה אמנם היו באוויר, ובצדק, אבל בוקר ידע להסות אותן היטב עם טפיחה על השכם והמשפט השחוק "יהיה בסדר". אבל ככל שבוקר אמר את זה שוב ושוב, התחושה שקפצה בלב הייתה שלא יהיה בסדר. שהחיילים האלה, וקודמיהם, וקודמי קודמיהם, נמצאים בתוך מלחמת נצח כבר כמעט שלוש שנים, כשהאנשים ששולחים אותם לא נוקפים אצבע כדי לחשוב על אלטרנטיבות. להפך – כל ההבטחות שלהם, גם לקראת מערכת הבחירות הבאה עלינו ל… משהו, הן להילחם כדי שוב להילחם. למות לא כדי שנחיה, אלא כדי שנוכל למות שוב ושוב למען המטרה המטופשת והילדותית הקרויה "ניצחון מוחלט".

ואולי מוגזם לצפות מהכתבים האלה לשאול שאלות קשות – אחרי הכל, ברור שמהאייטמים האלה עולה ניחוח חזק של יח"צ. אלה כתבות "מגויסות" במודע, שנעשות בשיתוף פעולה עם דובר צה"ל, שגם מספק להן את הסיפור האנושי המרגש ומכוון אותן למשפחות, וברור שלו אין אינטרס שנדבר על זה. אבל חייבים לדבר על זה – דווקא מתוך דאגה לאותם צעירים נלהבים וחדורי אמונה שנסעו באוטובוסים אל השטח. לנו, אלה שנשארו מאחור, יש חובה קדושה לדאוג שאם כבר בוחרים לשלוח אותם אל האש – כמו שאומר המשפט הקלישאתי – תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך.

ומה שלא נאמר בכתבות האלה הוא שכבר לא בטוח שזה נכון. כשבתחילת המהדורות שבהן הוקרנו הכתבות האלה נראה אחד המפקדים שלהם – שר הביטחון ישראל כ"ץ – משוויץ בכך שהוא הדיח אלוף בצבא, כאילו מדובר בנתון שיביא לו קולות בפריימריז בליכוד. כשהממשלה ממשיכה לפטור רבים אחרים מגיוס – רק בגלל קוניונקטורה פוליטית ורצון לשמר את "הגוש האמוני". ואת ראש הממשלה, שממשיך גם עכשיו לדחוף למלחמת נצח שאין לה סוף, מתוך מחשבה שמתישהו היא תיגמר באיזה ניצחון הירואי.

הכתבה של חדשות 12 נגמרה כמו שהתחילה, עם השיר "פשוט שריונר" של להקת גייסות השריון – שיר פופ חמוד שדיבר בקריצה על החיילים שנשלחים עם הטנקים אל השטח. אבל אצלי בראש רץ שיר אחר לגמרי – "קצר פה כל כך האביב", שכתב דויד גרוסמן לזכר בנו, סמ"ר אורי גרוסמן, שנהרג בטנק במלחמת לבנון השנייה. גרוסמן כתב שם:"ואת ואני היודעים / ונורא הדבר שרק הוא לא / עד כמה קצרים החיים / החיים הקצרים שניתנו לו". זה היה הסאבטקסט הכואב לחיוכים ולאושר שהתפרצו על פניהם של החיילים, והפחד שיותר מדי מהם יהפכו יום אחד לתמונות בשער העיתון.

והתפקיד של כולנו – כל מי שחרד, כמו כל האומה הזאת, לחייהם של חיילי צה"ל – הוא לדאוג שההקרבה הזאת תיעשה כשאין שום ברירה אחרת. האם זה באמת המצב? לכל אחד יש את הפרשנות שלו. אבל התחושה היא שבכתבות שכיכבו בלב המהדורות המרכזיות, אפילו את השאלה כבר אי אפשר היה לשאול. ואין חשובה ממנה.

• ביקורת טלוויזיה
• חדשות
• מלחמה