תמונות בתערוכה: פאסטל מציגה יצירות מופת לצד אכזבות
אם כל הארוחה שלנו בפאסטל הייתה טובה כמו מנת שקדי העגל שלה, זו הייתה המסעדה הטובה בעיר. זה לא המצב, וברמת המחירים שלה אסור שזה יקרה
על הנייר, מוזיאונים הם דבר מופלא. בעידן של הצפת מידע, שבו כל צייצן בטוויטר מחזיק מעצמו ומדעתו בנושא אקראי כשווי ערך לדעתו של פרופסור שמתמחה באותו נושא, די מדהימה העובדה שיש עדיין מקומות שבהם אנשים שבאמת מבינים מה הם עושים טורחים לסנן את המוץ מהתבן ולרכז במקום אחד פריטים שראויים, לדעתם המקצועית, לתשומת לב.
כדי למשוך את הקהל, שברובו יעדיף לדפוק את הראש בקיר לפני שייתפס חי בתערוכת אמנות, מוזיאונים פיתחו טריק. כמו פרחים שמשקיעים אנרגיה בלתי נגמרת במראה החיצוני שלהם כדי למשוך חרקים שיאבקו אותם, מוזיאונים משקיעים במראה שלהם. בניינים מעוצבים, חללי ענק ייחודיים. ואז אתה אומר לעצמך – אם השקיעו ככה בבניין, תאר לך כמה הם השקיעו בתערוכות.
מהבחינה הזו, פאסטל היא לגמרי חלק מהמוזיאון שבו היא נמצאת. ולא רק בגלל החלל המרשים, או העובדה שאנשים שעוברים במוזיאון אשכרה בוהים בך דרך חלונות הזכוכית כמו בתצוגה.
פאסטל ממצבת את עצמה כמסעדת עילית. אם לשפוט על פי הקהל בשולחנות מסביב, שעקב הקרבה והצפיפות יכולנו להקשיב לשיחות שלו בקלות ("התקשרתי לשגריר וצעקתי עליו!! תוך שעתיים הם קיבלו ויזה!"), היא גם די מצליחה. עם שולחנות עטויי מפות לבנות, תפריט שכל מנה בו כוללת אין ספור מרכיבים, מחירים ברף העליון של המסעדות בישראל ועם שף חדש – קובי בכר, שגדל במטבח של מול ים וניהל את המסעדות של מלון ממילא בירושלים – אתה נכנס למקום שמבטיח לך חוויה.
במנות הראשונות זה לפעמים עובד. למשל במנת האספרגוס הסיני (76 ש"ח) שהוא בכלל לא אספרגוס, אלא סוג של חסה. הוא הוגש ברוטב שמנת מצויין עם אגוזי מקדמיה והיה נהדר. מנה לא צפויה, מעניינת ובעיקר מאוד טעימה. מנה נהדרת נוספת הייתה טונה צרובה באופן מושלם (92 ש"ח) שהוגשה על סלט פפאיה וקשיו מסוכרים שיצרו ביחד שילוב טעמים חמוץ-מתוק שעשה עם כל המרכיבים חסד.
כמו שבכל מוזיאון יש יצירה אחת שהיא עוגן, כזאת ששווה להגיע אליו בגללה, גם לפאסטל יש מנה כזאת – שקדי העגל (98 ש"ח). בלי שום ספק, המנה הטובה ביותר שאכלנו בשני הביקורים שלנו במקום. שקדי עגל חלב צרובים במחבת, שהוגשו עם קרם תפוחי אדמה, אפונה, אספרגוס, פטריות, ציר יין אדום וצ'יפס ארטישוק ירושלמי. מנה חכמה ומדוייקת עם שילוב טעמים ומרקמים שרוקד לך בפה בכל ביס, ורק עושה לך חשק לעוד אחד. שלא ייגמר לעולם.
הבעיה היא שיחד איתה הגיעו גם מנות שלא ברור לך מה הן עושות במוזיאון. למשל "שחר" (מנה ראשונה ללא חיוב במסגרת ארוחה עסקית במחיר 125 ש"ח), מנה שבקטלוג, כלומר בתפריט, מתוארת כמו יצירת אמנות: "גבינת צאן מוקצפת, דבש לבנדר פיסטוקים ולחם קלוי" ובהחלט נראת כמו יצירת אומנות, אבל אחרי ביס ראשון שמעורר ענין היא לא הולכת לשום מקום ונשארת יותר קונספט מאשר מנה. או ברוסקטה טרטר דג ים (54 ש"ח) שהבטיחה להיות "ברוסקטה מהגריל, טונה ואינטיאס קצוצים, צ'ילי, עגבניות, בצל ירוק ואיולי צ'יפוטלה וכוסברה". בפועל, אם היו במנה דגים, היה קשה עד בלתי אפשרי להרגיש אותם וזאת אפילו לא הייתה הבעיה המרכזית. היא הייתה פשוט סתמית. הזמנו מנה משף שעבד במול ים, וקיבלנו מנה של בית קפה.
גם המנות העיקריות הצליחו לשמור על עקרון חוסר האחידות. הריזוטו פירות ים (142 ש"ח) היה נהדר. האורז היה עשוי מושלם ושחה בציר סרטנים ורוטב לובסטר עם קיק. הראגו שורט ריב (מנה עיקרית בעסקית שמחירה 125 ש"ח) היה מוצלח, וקציפת תפוחי האדמה שישבה מעליו ריככה את הטעמים העזים והוסיפה מרקם נהדר.
והיה את הפילה בקר (182 ש"ח) ואת מרק הדגים ופירות הים (182 ש"ח). עכשיו בואו נודה על האמת. בני אדם מודרנים הם יצורים מוטי כסף. אנחנו שופטים את העולם שסביבנו על פי ערך כספי. מכונית שעולה חצי מיליון "טובה" יותר ממכונית שעלתה 100 אלף. כשאתה מתמחר מנה, לא חשוב איזו, ב-182ש"ח, אתה מעמיד רף ציפיות.
כשמדובר בפילה בקר, שברור שיש גבול למה שאפשר לעשות איתו, הצפייה היא לקבל מסביב לבשר מנה מושלמת. בפועל, לצד הפילה, שהיה עשוי נהדר וטבל ברוטב מוצלח של שמנת וברנדי, הוגשו פטריית פורטבלו יבשה ופירה תפוחי אדמה שהיה כל כך אנמי ועצוב שאי אפשר היה לגעת בו, ונשאר על הצלחת כמו פסל במיצג סביבתי נגד המחסור בחמאה.
מרק הדגים ופירות הים היה אפילו יותר מכעיס כי שם היה לאן לנסוק. הדגים ופירות הים היו מעולים – מצאנו את עצמנו מול כמות לא קטנה בכלל של סרטנים, שרימפס, מולים, קלמרי ודגים עשויים באופן מושלם, אבל המרק עצמו היה חסר גוף, לא מתובל דיו ובעיקר משעמם.
על הקינוחים אין הרבה מה להגיד – הקראק פאי שוקולד (56 ש"ח) והאפוגטו (25 ש"ח) היו טובים. הטארט לימון (56 ש"ח) היה עדין וכיפי. יכול להיות שיש אנשים שיאהבו את הקינוח שנקרא "תפוח הזהב" (58 ש"ח) – מרנג מאודה שמוגש עם רוטב טרגון, ליים, למון גראס ושקולד לבן, בצבע ירוק ובמרקם שמזכיר גרבר. אצלנו בשולחן לא היו כאלו.
אכלנו בפאסטל פעמיים. ארוחת ערב, ולאחר כשבוע גם ארוחת צהריים. אלו היו שתי ארוחות מאוד יקרות. אם היינו משלמים עליהן חצי מחיר בטברנה חמודה ולא מעונבת על חוף הים זו הייתה ביקורת משתפכת עם כוכביות קטנות על נפילות פה ושם. אם במקום תפריט של 25 מנות (לא כולל ספיישלים וקינוחים) ברמה לא אחידה, היו רק 10 מנות וכולן היו מהודקות ומוצלחות כמו מנת השקדים, פאסטל הייתה יכולה להיחשב אחת המסעדות הטובות בארץ.
עד אז, הפער בין היומרה למציאות כל כך גדול, שהוא בעיקר פוטנציאל לנפילה כואבת. קצת כמו לקום במיוחד בבוקר, לעמוד שלוש שעות בתור בכניסה ללובר, לחכות שעה ורבע עד שיתפנו המוני התיירים היפנים ואז לעמוד מול המונה ליזה, ובמקום למצוא את עצמך מול יצירת מופת מפעימה, לגלות אחרי כל ההייפ שהיא בגודל של בול.