שמח, בטח ששמח בשישקו, אבל מה בנוגע לאוכל?
אנחנו זוג שמדי פעם זונח את האפליקציות ויוצא לחפש מסעדות. ענבל נעה על הרצף של טבעונות-צמחונות כבר 20 שנה, ועדי אוהבת מנות שהיו פעם בתזוזה. האתגר: למצוא מקום שיצליח לגשר בין הפערים הקולינריים ועל הדרך להימנע משבירת קופת החיסכון. והפעם: המקום השמח של האיש הבולגרי והשמן
ביום רנדומלי באמצע השבוע עשינו את דרכנו לבר מסעדה – "איש שמן בולגרי", או בשמו המוכר יותר "שישקו". בתיאור היבש של המקום בגוגל נכתב שהיא מסעדה בלקנית שמחה; בתיאור הרטוב שלה – המקום האידיאלי לדרינק של אחרי העבודה של המעונבים מרוטשילד, בעיקר בגלל הנחת ההאפי האוור המפנקת (30% אחוז הנחה על כל התפריט).
הגענו פחות או יותר יחד עם הצוות שפתח משמרת, שעוד לא סיים לפלש את הסכו"ם ולהתאפס על הספיישלים, אך מהר מאוד השולחנות סביבנו התמלאו והיה נדמה שאנחנו בכלל בסופ"ש. במקביל, בצד אחר של היקום, או יותר נכון הצד השני של המסעדה, נתחם אזור לטובת אירוע משפחתי שכלל צילומי פלאשים מכל עבר. יאללה שמח.
ועכשיו לחלק הקולינרי. התפריט היה מחולק בצורה מושלמת בסגנון "חי, צומח, דומם", שמאפשר לזוג מעורב שכמונו למצוא את עצמו בקלות. היה ברור לשתינו שאי אפשר לוותר על "פותחים שולחן" שנמצא בראשית התפריט וכלל חלה של שבת, טחינה וחמוצים ב-47 ש"ח. אחרי טעימה, הסתמן שה"חלה של שבת" כנראה אכן הוכנה ביום שבת. גם הטחינה שהגיעה לצידה לא הצליחה לסייע לאירוע.
באגף הבשרי הוזמן מהמאזטים כבד קצוץ וחזרת לבנה ולעיקרית קבב שהגיע יחד עם טחינה, בצל, חציל ועגבניה צלויים על הגריל. הכבד קצוץ היה הכוכב הראשי של הסרט "שישקו". בטעימה עיוורת היה ניתן להרגיש את סדר הפסח במובן החיובי של המילה, מנה שלא תבייש אף סבתא שעמלה שעות במטבח לקראת החג. ניתן נקודת זכות לצוות שלא ויתר והציע לארוז את השאריות שנותרו מהמנה ליום שאחרי (ותודה על כך). רשמים פחות טובים התקבלו מהקבב השזוף, ולא ספג טעמים עשירים של תיבול. הירקות על הגריל היו טעימים, אבל כשחקנים משניים במנה את 15 דקות התהילה הם כבר לא יקבלו.
את החלק הצמחוני בארוחה ניתן לתאר במשפט הידוע (שהרגע המצאנו) "מרוב עלי רוקט לא רואים את האוכל". המנה הראשונה שהוזמנה הייתה לביבות פרסה וציזיקי עם סלט ירוק בצד. הלביבות עצמן היו מעט דלוחות, אך השילוב עם הציזיקי הקפיץ אותן לרמה גבוהה של חמיצות מעודנת וטעימה. הסלט הירוק התגלה כתערובת של עלי רוקט ובצל שהושארו לקשט את הצלחת גם אחרי שכל הלביבות נאכלו.
בתור חובבת ארטישוק נרשמה התרגשות להזמין את מנת הארטישוק אלא רומאנה, בצל צלוי, סלסה וורדה, רוקט וגבינה מלוחה. כגודל הצפיות גודל האכזבות. מתחת לשמיכת עלי הרוקט (המוטיב החוזר) והגבינה הבולגרית התחבאו מספר חתיכות ארטישוק מוחמץ, שספגו טעמים מלוחים של ממרח פסטו וגבינה בולגרית. בתור אחת שמנשנשת מלח לפני השינה, אפשר להגיד בביטחון שמנה שמלוחה מדי עבורי מלוחה מדי עבור העולם.
כמו ישראליות טובות, ה-30% הנחה קרצו לנו והחלטנו להתפרע ולהזמין שני קינוחים. הקינוח הראשון היה מוס שוקולד, קצפת ושטרויזל שקדים (38 ש"ח), והקינוח השני והקלאסי היה קראק פאי אגסים וקצפת (42 ש"ח). מוס השוקולד הוגש בצנצנת אופנתית של שנת 2001 כשכבה של מוס שוקולד, שכבה של קצפת ופירורי שטוריזל מעל. בתקווה שזו הייתה כוונת המשורר, הקצפת הייתה לא מתוקה בעליל, ככל הנראה על מנת לעדן את המתיקות של שאר הקינוח. בצד הצמחוני של השולחן לא נרשמה התלהבות לעומת הצד הבשרי שחשב שהקינוח טעים וקליל.
לגבי עוגת הקראק פאי היה קונצנזוס. העוגה הייתה מתוקה ודביקה, כזו שנדבקת לחך ונשארת כזיכרון מתוק לעוד כמה שעות, ובהחלט הייתה עומדת לבדה גם ללא תוספת הקצפת. סך הכל האווירה בשישקו היא כיפית ונעימה. הדרינקים זורמים ואנשי המקום שמים לב לפרטים הקטנים. אך מבחינת הטעמים יש מקום לשיפור. בינתיים הלכנו לבדוק אם יש צלם מגנטים בצד השני של המסעדה.
הצמחונית: 3 כרוביות | הבשרית: 3 סטייקים