תפסיקו לפחד מהסחיות ושבו כבר לצפות ב"בית הנייר"
"בית הנייר" חזרה לעונה שלישית ולא מעט יעדיפו לוותר עליה. למה זה סבבה לראות "משחקי הכס" אבל לא קול להיות חלק מההמון שחיכה לפרופסור?
קל להתנשא על "בית הנייר". מדובר בסך הכל בטלנובלת פשע נוסחתית, גם אם עשויה היטב יחסית לז'אנר – והעונה השלישית ממחישה זאת היטב: יש תכנית שוד חדשה, שודדים טריים מחליפים את אלו שמתו בעונות הקודמות וראקל עדיין לא מצליחה לחשוב בלי לאסוף את השיער. זה דומה לרתיעה שמעוררים מדפי המבצעים בצומת ספרים – אם כולם אוהבים את זה, זה כנראה לא כל כך טוב.
העונה החדשה נפתחת עם אקספוזיציה מסטיקית המפגישה אותנו מחדש עם החבורה, כל אחד ומיקומו הסודי. הפרק הראשון מסתיים עם – זהו לא ספוילר – לכידתו של ריו, שעובר עינויים ואין שום מידע על מקומו. עכשיו העסק מתחיל: כולם מתאספים מחדש אצל הפרופסור, שכבר מוכן עם תכנית חדשה: שדידת הזהב שנמצא בכספת של בנק ספרד, 40 מטר מתחת לאדמה. המטרה: להחזיר לשלטונות באותו מטבע, למשוך אליהם אש ולנסות להגיע כך אל ריו.
לפחות על פי שני הפרקים הראשונים, מדובר באותה תבנית שעבדה ל"בית הנייר" בשתי עונות הקודמות (שבמקור, כידוע, היו עונה אחת). נראה שבנטפליקס החליטו ללכת על בטוח – ובינתיים זה בסדר – אבל יהיה נחמד לראות את השוד מסתיים תוך כמה פרקים וממשיך להסתבכות גדולה יותר. חובבי הסדרה יצליחו למשוך עוד עונה עם אותו השטאנץ, אבל בואו נדבר רגע על כל השאר.
אהמר ואומר שחלק גדול ממחנה הבעד הספיק לתפוס את "בית הנייר" לפני שכל הטלפונים במשרד התחילו לצלצל את "בלה צ'או". "בית הנייר" היא כבר לא רק סדרה, אלא תופעה רחבה יותר – ולאהוב אותה אומר להיות חלק מהעדר ששר את השיר, מתלהב מכל רפרנס ואוכל המבורגר אצל הפרופסור.
אך ההמוניות לבדה היא לא זו שמרחיקה צופים מ"בית הנייר". קחו לדוגמא את "משחקי הכס", "מד מן" או "שובר שורות" – סדרות איכותיות שאספו אחריהן המוני מעריצים מכורים ואלרגים לספוילרים. נכון, "בית הנייר" היא בהחלט לא "משחקי הכס" – היא לא לוקחת את עצמה באותה רצינות ובטח שלא אפית כמותה, אבל אנחנו הולכים סחור סחור. בואו נשים את זה על השולחן: אנחנו מפחדים לצאת סחים.
האלגוריתם של הסחיות – מושג מיושן שאוצר בתוכו כל כך הרבה חוסר ביטחון – נהיה מורכב עד שאי אפשר להגדיר אותו במדויק, או לחלופין, התרחב כל כך עד שהוא איבד משמעות. אנחנו יורים את המילה הזאת על כל מה שמאיים על הזהות הייחודית שלנו, שאותה אנחנו מגדירים בין היתר על ידי התרבות שאנחנו צורכים. "חברים"? נוסטלגיה. שחר חסון? נהיה אש. קריוקי? הדעות חלוקות, תלוי כמה תל אביבים אתם. מושג חמקמק שכל מהותו היא התנשאות ריקה ומחממת לב.
למרבה הצער, יותר מדי אנשים יושבים על הספה קפוצי עכוז, וכך קרה ש"בית הנייר" מסתפקת בלהיות הסדרה הנצפית ביותר בראשון לציון (הימור לא מבוסס). "בית הנייר" היא סדרה פשוטה, היא לא מגדירה מחדש את הטלוויזיה (בחיאת, איזו סדרה באמת עושה את זה היום?) ולא מתהדרת באפקטים מטורללים. היא פשוט כיפית. זוכרים מה זה?
בחנו את עצמכם: כמה טוב אתם זוכרים את "בית הנייר"?
מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"