גיבור-על נגד הכיבוש: "בלאק אדם"? מארוול עשתה את זה טוב יותר
גם הכריזמה המפורסמת של דוויין "דה רוק" ג'ונסון לא מצליחה להציל את הנבל/גיבור החדש/ישן של DC מהאיחור הלא אופנתי שדפק, אבל דווקא שחקני המשנה - רובם ממוצא ערבי - הופכים את הסרט לחצי מעניין. הם, והעובדה שמדובר בגיבור-על שהוא סרבן שירות שנאבק בכיבוש
נתחיל בקצת רקע: בתחילת שנות האלפיים החלו בהוליווד לפתח פרויקט קולנועי שנועד להתבסס על הדמות של קפטן מארוול, הידוע גם כשהאזאם, של DC קומיקס (שלא לבלבל עם הקפטן מארוול של מארוול). האולפן רצה את דוויין ג'ונסון, שאז עוד נודע כ-The Rock, לתפקיד גיבור-העל הילדותי, ובלאק אדם נועד להיות האנטגוניסט שלו. אבל ג'ונסון היה מעוניין דווקא בדמות הנבל. בחלוף השנים הפרויקט התפצל לשני סרטים, וג'ונסון, שכוכבותו הלכה והתעצמה לממדים כבירים, הלך עם האינסטינקט הראשוני שלו וגם הפיק את "בלאק אדם", שעקבות הדי.אן.איי. של "שהאזאם!" עוד ניכרות בו. כמו בסרט על הילד שהופך לגיבור-על ונלהב לגלות את כוחותיו, גם כאן יש לנו נקודת מבט נערית שמעניקה חן לדמות האטומה של גיבור-העל, שהוא בעצם אנטי-גיבור שמקבל יחס של נבל.
הפתיחה מאוד לא מבטיחה. אנחנו מקבלים סיפור היסטורי מזורז בגוונים עכורים (סטייל זק סניידר) על איזו ממלכה מזרח תיכונית עתיקה בשם קאנדק, שבה שלט דיקטטור איום (מרוואן קנזרי, שחקן ממוצא טוניסאי) שרצה לעצמו את כל הכוח שבעולם. לצורך כך הוא שאף ליצור טבעת מיוחדת, כלומר כתר, והעביד רבבות אנשים בכריית חומר נדיר בשם אדמנטיום – אה, סליחה, אטרניום – עד שאחד העבדים החליט למרוד. חבורת מכשפים העניקו למורד כוחות-על, אבל התוצאה היתה בעייתית משהו. בקיצור, כבר ראיתם ושמעתם את הסיפור הזה ביותר מדי סרטים.
>> הענק הידידותי: איך הפך דה רוק לדארלינג של אמריקה?
חמשת אלפים שנים מאוחר יותר קאנדק כבושה על ידי כוחות קולוניאליסטיים מערביים כלשהם. דימוי המחסומים שבהם התושבים המקומיים תקועים במשך שעות נראים מוכרים ממהדורות חדשות וסרטים תיעודיים (של יואב שמיר, למשל), אבל בשביל לא להתחייב פוליטית קוראים לכובשים אינטרגאנג. מסיבות לא ברורות לוחמת חופש בשם אדריאנה (שרה שאהי, שחקנית ממוצא איראני) מנסה לאתר את הכתר הפלאי והמסוכן ההוא, וכשהעניינים מסתבכים היא אומרת כמה מילים עתיקות ומעוררת לחיים את בלאק אדם (ג'ונסון).
עבור הקאנדקים בלאק אדם הוא הגיבור המיתולוגי שניצח את הדיקטטור האיום (ולכן הם בנו פסל ענקי בדמותו בלב עיר הבירה) אך סוכנת הממשלה האמריקאית אמנדה וולר (ויולה דיוויס), שנראתה לאחרונה ב"יחידת המתאבדים", מחשיבה אותו לנבל-על שצריך ללכוד לפני שיגרום נזק קטסטרופלי. לצורך העניין מגויסים ארבעה גיבורי-על רשמיים שעושים כאן את הופעת הבכורה הקולנועית שלהם.
על הנייר הם אמנם נולדו בשנות הארבעים, אבל משום שהגעתם למסך הקולנוע התמהמהה, כולם נראים כחיקוי של דמויות שהכרנו בסרטים ביוניברס המקביל של מארוול – הוקמן (אלדיס הודג', שגילם את ג'ים בראון ב"לילה אחד במיאמי") דומה לפלקון, דוקטור פייט (פירס ברוסנן) מאוד מזכיר את דוקטור סטריינג' (גם מבחינת העיצוב החזותי של הקסמים שהוא מחולל) וכו'. בקיצור, איך שהם מגיעים לקאנדק חברי "חברת הצדק" מתחילים ללכת מכות עם בלאק אדם, ולא נותנים לו בכלל הזדמנות להתבטא. והם, לכאורה, באו להשכין שלום.
לוקח קצת זמן להבין, אבל דווקא זה מה שהופך את הסרט לחצי מעניין. בלאק אדם הוא גיבור-על סרבן. כמו לשהאזאם יש לו מגוון כוחות-על, אבל הוא לא חש שליחות כלשהי אלא פועל באופן אינסטינקטיבי, והאינסטינקטים שלו אלימים – הוא למשל נוהג להיכנס דרך קירות. מי שרואה בו גיבור-על הוא אמון, בנה בן העשרה של אדריאנה, שעל קירות חדרו תלויים פוסטרים של סופרמן וגיבורי-על נוספים. אמון (בודהי סבונגוי, שחקן ממוצא מצרי) מתעקש ללמד את בלאק אדם איך להתנהג כמו גיבור-על, ומחפש בשבילו משפט קליט שיזוהה איתו. אבל בלאק אדם לא ממש קולט את העניין, והפער בין הציפיות של הנער לביצועים של גיבורו מניב את רוב ההומור בסרט.
אמון אחראי לא רק על נקודת המבט הנערית שתורמת לסרט מידה של חן (ורפלקסיביות טיפוסית), אלא בשלב מסוים הוא גם הופך למניע של הדרמה, שגורם לבלאק אדם להתחיל להתנהג כמו הגיבור המיוצג בפסל. כמה חזרות מתוזמנות היטב אל סיפור הרקע שהוצג בפתיחה חושפות פנים שונות של דמותו, ומעלות שוב את השאלות שנשאלו בצורה מעמיקה ומעניינת יותר בטרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולן לגבי מיהו ומהו גיבור.
הכריזמה הידועה של ג'ונסון עובדת גם כשהוא שומר על פנים חתומות ומניח להומור לגלוש על שריריו העטויים בבגד גוף שחור. השאלה אם הוא טוב או רע או איכשהו גם וגם (כי הכל יחסי ומה שקובע זה התוצאות) נרמזת באחת מהבלחות הבימוי היותר מוצלחות של הסרט (אין הרבה כאלה) שבהן התמונה והפסקול רומזים ל"הטוב, הרע והמכוער" של סרג'יו לאונה. הבלחת בימוי אחרת, שבה האקשן עובר פתאום לסלואו מושן המלווה ב"Paint It Black" של הרולינג סטונס, פחות קולעת. הבמאי הספרדי ז'אומה קולייט-סרה שחתום על סרטי אימה ומותחני אקשן של ליאם ניסן יודע את העבודה, אבל לא מעבר לזה. האקשן לא יותר מבסדר והעיצוב החזותי לא מסגיר ש"בלאק אדם" ניחן בתקציב של מאתיים מיליון דולר.
על החן המסוים של הסרט אחראים בעיקר הצעירים שבחבורה. לצד אמון, שכבר הוזכר, מופיעים שני גיבורי על חמודים – קווינטסה סווינדל ("בטיפול") היא סייקלון ששולטת ברוח ובננו-בוטים, ונואה סנטינאו ("משפחת פוסטר") הוא אטום סמאשר, שיכול לשנות את המבנה המולקולרי של גופו ולגדול כמו אנטמן וכמו אליס בארץ הפלאות – יכולת שגורמת לו מבוכה מסוימת. כמה רגעים מעלי חיוך יש גם לכרים, אחיה של אדריאנה, המגולם על ידי הסטנדאפיסט ממוצא פלסטינאי מוחמד עמר. במילים אחרות, כל הדמויות המזרח תיכוניות בסרט מגולמות על ידי שחקנים עם שורשים באזור, פרט לכוכב עצמו. עושה רושם שבינתיים זה לא עורר צקצוקים. כי כולם אוהבים את דוויין ג'ונסון, וזהו.
3 כוכבים
Black Adam בימוי: ז'אומה קולייט-סרה. עם דוויין ג'ונסון, פירס ברוסנן. ארה"ב 2022, 124 דק'