איך אפשר להתאהב מחדש בפירנצה? הטור של ברבאבא
השבוע התאהב ברבאבא מחדש ביין ואולי גם בפירנצה, אבל מאז הוא קצת שונא את תל אביב
השבוע קרה לברבאבא משהו שכבר לא חשב שיקרה לו: הוא התאהב מחדש ביין – ודווקא בחודש הכי פחות צפוי. אם יש חודש שיכול להשניא יין אפילו על אוהביו, הרי שזה החודש לפני חג הפסח. אולי זה בשל המצווה לשתות ארבע כוסות ואולי אלה כל הארוחות המשפחתיות שבהן החליף בקבוק היין את הווזה המסורתית כתשורה למארחים. מכל מקום – יותר משליש כמות היין (ויש שטוענים אף יותר) שנמכרת בישראל בשנה, נמכרת בחודש שלפני חג הפסח. אלוהים, מתברר, הוא עדיין מקדם המכירות הטוב ביותר ליין במקומותינו. היקבים הישראלים מזדרזים לבקבק ולהשיק – מארבעה ב־100 ועד אחד ב־400 ו… דווקא השבוע, בין השקה לרעותה, טס ברבאבא לפירנצה.
31 שנים הפרידו בינו לבין ביקורו הקודם בעיר, עת בקושי הבדיל בין יין אדום ללבן, והנה הוא כאן, מגלה את העיר מחדש: כל דוכן פניני ממולא בירך חזיר, המקבילה האיטלקית לשווארמה, מתברך בהיצע של עשרות בקבוקי יין שכוסות ממנו מחליפות את המשקה הקל כמרענן הרשמי של הכריך. במסעדה הסמוכה למלון, זו שעליה המליץ לו שף תל אביבי לוהט, הוא מוצא בקבוקים של ליטר יין הבית (סן ג'ובזה יבש מאוד ונעים להפליא) בעשרה אירו. והוא כותב זאת שוב, לאט: ליטר יין – לא רע בכלל – במחיר של כוס יין בבר תל אביבי.
בבר היינות שאליו שלח אותו חברו המומחה הוא מגלה פלייט של טעימת יינות טוסקניים: ארבע כוסות מארבעה בצירים מיוחדים שנפרשים על פני ארבעה עשורים ב־20 אירו לכל הארבע.
הטעמים נפלאים, מרגשים ממש, עד שבעיניו עולות דמעות, לאו דווקא של התרגשות אלא בעיקר של תסכול: ממחיר היין בישראל, כחלק מיוקר המחיה – שמקבל ממדים מפחידים אם רק מתרחקים מכאן לרגע – ולא למדינת עולם שלישי כי אם ללב אירופה, עיר הולדתו היפה והמתוירת של הרנסנס.
הו כן: בשבוע שעבר התאהב ברבאבא מחדש ביין ואולי גם בפירנצה, אבל מאז הוא קצת שונא את תל אביב.