"חצי שנה של גיהינום": ברק אהרוני מדבר לראשונה על הדרמה בחייו

איש לא יודע שמאחורי ההחלטה של ברק אהרוני לעזוב את מסעדת נורמן הסתתרה דרמה אישית גדולה, שבסיומה חזר בו מהחלטתו ושילם ביחסיו עם המנטורים שטיפחו אותו, האחים ירזין

ברק אהרוני (צילום: איליה מלניקוב)
ברק אהרוני (צילום: איליה מלניקוב)
15 ביוני 2016

באפריל האחרון הודיע ברק אהרוני שהוא מסיים את תפקידו כשף הראשי של מלון נורמן ועובר למסעדת מגזינו האיטלקית של האחים ירזין, שבה היה גם שותף. כלפי חוץ נראה היה שההחלטה – מפתיעה ככל שנשמעה, הרי אהרוני הקים את המקום וזכה בו להערכה רבה – היא סופו של תהליך מחושב ואפילו הגיוני: אהרוני, בן טיפוחיהם של האחים ירזין, טבח מוכשר שהוצב בפרונט של המסעדות שלהם (בתחילה בטאפאס בנמל ובהמשך במסעדת נורמן) חוזר לחיק המשפחה כדי לממש את הפוטנציאל של המסעדה האיטלקית שבבעלותה. אלא שמאחורי הקלעים של ההחלטה התחוללה סערת נפש, ודרמה שגרמה בסופו של דבר לפיצוץ היחסים בין אהרוני לירזינים, למכירת חלקו במגזינו ולחזרתו לנורמן, אף שבסופו של דבר לא הספיק לעזוב.

"חצי השנה האחרונה בחיי הייתה גיהינום", סיפר לנו השבוע בדיבור אטי וחנוק. "האופרציה של המקום הזה היא כל כך מורכבת ומסועפת, שנוצר קושי עצום לנהל אותה ולהתנהל בתוכה. כתוצאה מהעומס והלחץ כל הדרג הניהולי שעבד תחתיי במטבח התחיל להתפרק: אחד קיבל מחלת פרקים בידיים, השני הודיע שזה גדול עליו, השלישי חטף פסוריאזיס בכל הגוף והרביעי חזר לבאר שבע. כל 'הידיים הימניות' שלי, אלה שאני הכי סומך עליהם, התנדפו. נשארתי לבד בסיטואציה בלתי אפשרית: הייתי כל יום במסעדה משמונה בבוקר עד חצות, ועדיין לא הצלחתי להתמודד עם הלחץ. ניסיתי לגייס טבחים, לא הצלחתי, התמודדתי עם לקוחות זועמים שחיכו 40 דקות למנה, המנות לא יצאו 100 אחוז, נזרקו לפח והוכנו מחדש. במקביל ניהלתי מאבק בתוך הראש: לא לוותר על מה שאני רוצה לעשות, כן להתמודד עם הקשיים. אבל בסופו של יום הרגשתי שאני מפסיד בכל החזיתות – בעיקר בפן האישי והמשפחתי".

"התמודדתי עם לקוחות זועמים שחיכו 40 דקות למנה". נורמן בראסרי (צילום: אנטולי מיכאלו)
"התמודדתי עם לקוחות זועמים שחיכו 40 דקות למנה". נורמן בראסרי (צילום: אנטולי מיכאלו)

רגע לפני שמאוחר מדי

רגע לפני שהיה מאוחר מדי, בתו בת ה־8 אותתה לו שמשהו בצורה שבה הוא מתנהל חייב להשתנות. "חוסר הנוכחות שלי בבית השפיע על כל המשפחה, אבל במיוחד על הבת הגדולה שלי, שאיתה יש לי קשר מיוחד מאוד; היא הבת של אבא", הוא מספר, חנוק מדמעות. "היא התחילה לפתח חרדות שהלכו והתגברו ככל שלא הייתי בבית. זה גמר אותי. הגעתי למצב שכמעט איבדתי אותה וניסיתי לעשות הכל כדי להראות לה שאבא שם: הם באו לאכול במסעדה ארוחות ערב, ישנו איתי במלון, אבל מבחינתה אבא לא בבית".

מתי הייתה הנקודה שבה אמרת די?

"בפברואר האחרון, במהלך סרוויס שבו אירחתי שף פריזאי במסגרת שבוע הקולינריה הצרפתית, האחים ירזין באו למסעדה עם השף והמנהלת של קפה איטליה. התבוננתי בהם, וחשתי את הפער העצום בין הכיף שלהם לגיהינום הפרטי שלי. זה הגיע לשלב שבו לא יכולתי להיות עוד דקה נוספת במטבח. יצאתי החוצה, ישבתי לבד, החזקתי את הראש בין הידיים ותהיתי מה עכשיו".

מתוך המצוקה והקושי פנה אהרוני לארי ירזין והציע לו שייקח את מסעדת מגזינו תחת חסותו – הכל כדי לחזור לחיים נורמליים. "ציירתי לעצמי תמונה שמגזינו יכול להיות הפתרון, שזה מהלך טבעי, כי המקום הוא בחלקו גם שלי ויש בו כל כך הרבה פוטנציאל לא ממומש. הירזינים שמחו, במגזינו רק חיכו שאתחיל והודעתי למנכ"ל המלון שאני עוזב. ואז הגיע הטלפון מג'ונתן לוריא (הבעלים של המלון) שהזמין אותי לשיחה בלונדון.

"נסעתי ל־36 שעות שבהן הייתי קרוע. מצד אחד לך תסביר לבת שלך שנמצאת במצב נפשי עדין שאתה רק נוסע ליום וחצי ולא נוטש אותה. מצד שני עוד לא באמת סיימתי את כל מה שרציתי לעשות בנורמן, המקום שאני חתום עליו ומאמין בו, ומול כל זה ניצבת מערכת היחסים הארוכה והאינטימית שיש לי עם האחים ירזין, שלהם נתתי את המילה שלי".

"לא יכולתי להיות עוד דקה נוספת במטבח". ברק אהרוני (צילום: איליה מלניקוב)
"לא יכולתי להיות עוד דקה נוספת במטבח". ברק אהרוני (צילום: איליה מלניקוב)

ובין שתי המסעדות, איפה הלב שלך?

"בנורמן. כל הדבר הזה הוא אני, זה לגמרי הבייבי שלי וזה בדיוק מה שאמרתי ללוריא: או שאני מקבל את המפתחות ומוביל את המסעדה בצורה שבה אני רואה לנכון להוביל אותה – כולל שעות עבודה ברורות – או שאני עוזב. בסיומה של שיחה אינטנסיבית קיבלתי ממנו הבטחה שכל מה שאני צריך כדי לעבור את המשבר, כולל טבחים אנגלים שיעלו על מטוס מחר בבוקר, יש לי".

ואיך הצלחת להגיד לירזינים שהתחרטת?

"לא הצלחתי ושלחתי SMS. טעות נוראה. אבל כשאתה שלם עם מה שאתה עושה קל לך יותר להתמודד עם התוצאות של המעשים שלך. אחרי ה־SMS ארי לא ענה לי במשך שבוע. הרגשתי דחוי. בסוף הוא הזמין אותי לשיחה שבה הוא אמר שהוא מבין את הסיטואציה, את המצוקה והכאב, אבל מאוכזב מהדרך. יורם, שלא נכח בשיחה, היה פחות סלחן. התבקשתי למכור את החלק שלי במגזינו, השותפים הרגישו פגועים מהסיטואציה והחליטו שאין מקום לשותפות שלי יותר במקום".

ולאן אתה ממשיך מכאן בנורמן?

"אני מודע לעובדה שהמקום לא משדר נגישות וקשה לי עם זה, הרי באתי ממסעדת טאפאס שמחה בשוק ולא מבית מלון מעונב. זה תהליך שאני צריך להתפנות אליו, סוג של אבולוציה. ברור שלא אהפוך את המקום לחמארה לבנטינית, אבל אני כן רוצה להכניס יותר אוכל ים תיכוני ולשחרר קצת את העניבה. אני מתכנן לקחת את הבר של המסעדה ולהציב בו טבחים שיבשלו מול הסועדים, להפוך את בר הספרייה למקום שירצו לצאת אליו ולשווק כמו שצריך את העסקית המשתלמת שלנו (90 ש"ח לראשונה ועיקרית). אחרי כל אלו נפתח אולי עוד נורמן בחו"ל, משקיעים כבר יש".

יורם וארי ירזין מסרו בתגובה: "נשארנו חברים ושיהיה לו בהצלחה".