היינו כחולמים: דיל מושלם בטעם של מסעדה אמיתית
בר 51 הצליחה לעשות את מה שלפני חצי שנה נראה כמו פנטזיה רחוקה: לספק חווית מסעדה במשלוח. בלי לעגל פינות, בלי לוותר לעצמם, בלי להתפשר. ב-700 שקל לארבעה סועדים זו כנראה עסקת השנה
לפני כחצי שנה התראיין מושיקו גמליאלי, השף והבעלים של בר 51, והכריז ש"לא אעשה משלוחים במסעדות שלי. מעניין אותי ליצור חוויה, לא אוכל בקופסה". אבל החיים, ומדיניות הסגרים של הממשלה, עשו את שלהם ועכשיו, גמליאלי, שגדל במחניודה של אסף גרניט ונחת בתל אביב לפני שנתיים, אחרי שכבר ניהל ותפעל מסעדות בירושלים (אנה, מונא), דווקא כן עושה משלוחים ומוכיח שחוויה ואוכל בקופסא, הם לא דברים סותרים.
והחוויה מתחילה כבר באריזות. זה לא רק הקופסאות שבהן הגיעה ההזמנה, שבתוכן היו המנות מסודרות כמו חיילים, מסומנות באופן ברור כך שאפשר למצוא את המרכיבים הנוספים של כל מנה. הבחירה לנטוש את כלי הפלסטיק ולעבור לקערות קרטון אלגנטיות עושה כאן הבדל אדיר. זה עדיין לא צלחות של מסעדה, אבל זה כבר לא מרגיש מיליון שנה משם.
התחלנו עם פלמידה לבנה כבושה – מנה קטנה ועדינה של פרוסות דג שמנמנות כבושות בשמן, עם נגיעות חריף וחמיצות שהיו כל מה שצריך כדי להדגיש את הטריות ואת טעם הים. גם הסשימי אינטיאס, שהגיע עם מניפת אבוקדו – מצולחתת באופן די מדהים בדיוק כמו שהיא הייתה מוגשת לכם במסעדה – היה פשטות מנצחת. חומר גלם טרי, מתובל באופן מדוייק ובלי התחכמויות מיותרות.
הקרודו טונה כבר לקח את העניינים צעד אחד קדימה. נתחי הטונה האדומה מגיעים ביחד עם עגבניות צלויות, שעועית ירוקה וכרובית צלויה. הצלייה של העגבניות הופכת את החמיצות למתקתקה, השעועית והכרובית נותנות מרקם קרנצ'י והכל ביחד משתלב עם הדג למסיבה של טעמים.
וזה עוד לא השיא, כי האניולוטי תפוחי אדמה הייתה בפער המנה הראשונה הטובה בארוחה. כיסוני פסטה מושלמים, במילוי תפוח אדמה ומסקרפונה שהיו כל כך אווריריים, שאם לא היינו מחסלים אותם כנראה שהיינו שמים עליהם ראש והולכים לישון. וזה עוד לפני שדיברנו על רוטב החמאה שליטף אותם ואותנו.
הסלט הירוק, בהיותו סלט ירוק, לא הגיע לרמות האלו, אבל גם הוא היה הכל חוץ משגרתי. מי ידע שלהוסיף גבינת צ'דר מיושנת ואז לשפוך על הכל רוטב וינגרט טרגון הופך גם סלט של חסות וירקות פריכים לממש מעניין ומוצלח. פלטת הגבינות שסיימה את המנות הראשונות ניראתה מוזרה ברגע הראשון, אבל נתנה בראש במדד הקערות הריקות. צלחת גבינות של סנט מור, תבור ופטיט גלבוע שהגיעה עם ריבת עגבניות שרי ומרמלדת חבושים. השילוב בין הגבינות המלוחות לבין הריבה והמרמלדה היה לא פחות ממבריק, וכל זה, ביחד עם קרקר לוז אדיר, היה כל מה שאפשר לבקש ואפילו קצת יותר.
המנות העיקריות המשיכו, כמעט באופן מוחלט את הקו המוצלח של הארוחה. למשל מנת לחי העגל – בשר לחי שבושל במשך שעות עד שהתפרק כמעט לגמרי, והוגש עם מנגולד, ארטישוק ירושלמי ורימונים. מלבד הארטישוק הירושלמי, שלא ממש ברור מה חיפש במנה ("גדלתי במחניודה" זה הסבר צפוי אבל לא מספיק טוב) – זאת הייתה מנה מצויינת. השילוב בין המנגולד לבשר, ותוספת הפריכות של הרימונים פשוט הרים אותה לגבהים. גם קערת המולים הייתה בדיוק מה שציפינו ממנה. מולים עסיסיים, ברוטב עם טעמי אלכוהול שמהדהדים פה ושם, עם ירקות שורש, ציר ים וסאקה, תרד וזעפרן שהיו הרקע המושלם. גם כאן חומרי הגלם האיכותיים עומדים במרכז ולא מוחבאים מאחור, ובצדק.
פילה הפלמידה הלבנה הייתה המנה היקרה ביותר שהזמנו, אבל גם המאכזבת ביותר. היא לא הייתה רעה, אבל היא לא הצליחה לייצר שום אפקט מלבד "זה אחלה פילה דג". חלקנו חשב שהדג מעט יבש. חלקנו חשב שתבשיל העשבים הירוקים מעט מיותר. כולנו צחקנו ששוב יש מנה עם ארטישוק ירושלמי. אף אחד לא אמר וואו.
על בטן החזיר, לעומת זאת, נאמר וואו. יותר מפעם אחת. החזיר, עם גלייז בייקון ובלסמי, היה עשוי כל כך טוב שפשוט אי אפשר היה להפסיק לאכול אותו. רך מצד אחד, קריספי מצד שני, וטעים מכל הכיוונים. השילוב של עם פטריות שימאג'י, שעועית ירוקה ותפוחי אדמה, ועוד יותר האיפוק שהופגן בכך שנמנע מאיתנו הארטישוק הירושלמי רק הפך אותו למוצלח עוד יותר.
אבל המנה הטובה ביותר בארוחה הייתה הפפרדלה סרטנים. יותר מזה, יש בהחלט מצב שזו מנת הפסטה הכי טובה שאפשר לקבל היום בעיר. פסטה טעימה ועדינה, במידת העשיה המושלמת, עם פיסות דקיקות של קישואים ועליהם פירורי בשר סרטנים שעוד אפשר להרגיש את טעם הים שלהם, וכל זה ברוטב ציר ים מהסוג שכותבים עליו שירה. חברו את הכל ביחד ותקבלו מנה שכשאוכלים אותה שאפשר לעצום את העיניים ולחשוב שאתם שוב יושבים במסעדה ממש איכותית.
הקינוחים, שבאמת לא ברור למה אנחנו ממשיכים להזמין אותם, לא הצליחו לעמוד בסטנדרט שהעמידה הארוחה. הפנקוטה זעתר הייתה חביבה למדי, אבל לא הצליחה לרגש אפילו קצת. הקרוטונים שהגיעו איתה, כנראה כדי לנסות לשבור קצת את השבלונה, היו לא קשורים בעליל ורק הבליטו עוד יותר את הבעיות. טארט השוקולד היה גם הוא חביב פלוס, אבל לא שווה את המאמץ. לזכותו יאמר שהוא עדיין היה יותר מעוגת ה"גבינה היביסקוס" שניראתה כמו מקפא התותים של אבא שלי (זאת איננה מחמאה, לצערי) והייתה הוכחה מצויינת לכך שיש דברים שפשוט היה עדיף שלא לחשוב עליהם. למשל עוגות היביסקוס.
אבל אפילו הקינוחים לא יכולים לפגוע בשורה התחתונה – בר 51 הצליחה לעשות את מה שלפני חצי שנה נראה כמו פנטזיה רחוקה: לספק חווית מסעדה במשלוח. בלי לעגל פינות, בלי לוותר לעצמם, בלי להתפשר. תוסיפו לזה תמחור לא אגרסיבי מדי, ודיל מצוין לרביעיית סועדים (בחירה של 6 מנות ראשונות, 4 מנות עיקריות ושני קינוחים מהתפריט תמורת 700 שקל), ותקבלו הביתה, גם אם רק לרגע, את הנורמליות של פעם.
אניולוטי תפו"א – 68
פלמידה לבנה כבושה – 46
סשימי אינטיאס – 68
סלט ירוק – 58
גבינות – 74
קרודו טונה – 62
לחי עגל – 96
מולים – 76
פילה פלמידה לבנה – 108
פפרדלה סרטנים – 78
בטן חזיר – 86
פנה קוטה זעתר. קרוטונים מתובלים בדבש – 26
טארט שוקולד – 38
עוגת גבינה – 32