120 שנים בלי בדידות: ההיסטוריה המפוארת של בתי הקפה בתל אביב

בתי הקפה של תל אביב-יפו הפכו קולקטיבית לסמל של העיר ולחלק בלתי נפרד מהדי.אן.איי שלה, ולקראת יום ההולדת ה-116 של תל אביב-יפו – אותו כולנו הולכים לחגוג באירוע שהולך ומתארגן לו במוזיאון העיר תל אביב-יפו, כולל עוגת היום הולדת שתזכה בתחרות "עוגת העיר" ולהרים את העיר על כיסא 117 פעם – הגיע הזמן לתהות: ממתי זה ככה בעצם? איך ומתי הכל התחיל?

>> עוגת יום הולדת לתל אביב: נבחרו הפינאליסטים בתחרות "עוגת העיר"

טוב ששאלתם. במוזיאון העיר, שהוא חלק מבתי התרבות של כיכר ביאליק, בונים ואוצרים מאז הקמתו את אוסף הסיפורים הגדול של תל אביב-יפו, ואם יש תחום עירוני שממנו בוקעים סיפורים בערימות הרי שאלה בתי הקפה, ולא רק בגלל הסופרים, המשוררים, המחזאים והתסריטאים שנהנים להסתופף בהם. גם בגלל העוגות. במסגרת אירועי סופ"ש יום ההולדת של תל אביב-יפו במוזיאון, יתקיימו בו סיורים בעקבות הסיפורים של בתי הקפה בתל אביב (שישי, 4.4, 10:30 ו-12:00, שבת 5.4, 10:30 ו-12:00, פרטים וכרטיסים כאן).

כך, למשל, מספרת ציונה רבאו-קטינסקי, שגדלה בתל אביב ולמדה בגימנסיה הרצליה בשנות ה-20 של המאה שעברה, על אחד מבתי הקפה הראשונים בעיר: "אווירה אינטימית וחמה הייתה שרויה במקום זה. בפינות שונות ניצבו שולחנות קטנים ומקובעים. כסאות או ספות קטנות מרופדות ובית הקפה נוהל בנוסח אירופה. יושביו הקבועים היו אנשים צעירים, אשר הפרוטה הייתה מצויה בכיסם, אנשים 'מסודרים', בני-טובים, אשר התבדלו מן החלוצים והפועלים […] בקפה ההונגרי הגישו קפה אמיתי בספלים וחלב בכד מיוחד – והעוגות!". 

מיכל לויט, המנהלת האומנותית של אירועי יום ההולדת במוזיאון העיר, נעזרה בתחקיר שלה לקראת האירוע בספרו הנפלא של שחר פינסקר, "עם הספל: בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית" שיצא בשנה שעברה בהוצאת מאגנס (תרגום: מתן קמינר), ומרבית הפרטים כאן שאובים ממנו.

ובכן, לאורך ההיסטוריה של תל אביב, וממש מרגעיה הראשונים, התקיים בה מתח בין דימויה כעיר עברית ובין הרוח הקוסמופוליטית ששררה בה. תל אביב הייתה מראשיתה קיבוץ גלויות, ונשמע בה בליל שפות ותרבויות שנפגשו רק במקום אחד: בית הקפה. ההשראה החלה לחלחל כבר בתחילת המאה ה-20 מהשכנים ביפו. תרבות בתי הקפה היפואית שגשגה בימי השלטון העות'מאני, ובתי הקפה של יפו היו מקום מפגש קטן וצנוע לשתיית קפה, משחק שש-בש או שח, קריאת עיתונים, דיונים תרבותיים ופוליטיים ומפגשים חברתיים. בין יושבי בתי הקפה ביפו היו גם יהודים שהתגוררו בסמוך, וגם סוחרים, מלחים ושאר עוברי אורח, ועם תחילת היישוב מחוץ ליפו לא עבר זמן רב עד שהרעיון החל להשתכפל. 

באותם ימים בתי הקפה נתפסו על ידי הוגים ופעילים ציונים כדקדנס תרבותי-בורגני, ולא דבר שהתרבות הציונית תרצה להזדהות איתו, בוודאי שלא להתגאות בו. הרצל ונורדאו למשל, התנגדו בתוקף לבתי הקפה המרובים בעיר. בביקורו ביפו ב-1902 נחרד הרצל מבתי הקפה הערביים הפשוטים שמלאו את הרחובות על שרפרפיהם וספסליהם, שנראו לו כסמטאות מזוהמות ומוזנחות. בחזונו האוטופי של הרצל היהודים בארץ החדשה יבקרו תדיר באופרה ובתיאטרון, אך לא יפקדו בתי קפה.

אבל ציונות לחוד ומציאות לחוד, ולמרות הביקורת הפוליטית הוקם ה-1905 בית הקפה העברי הראשון בשכונת נווה שלום (פארק התחנה של ימינו), ושמו בארץ ישראל היה "קפה ליפשיץ", על שם בעליו שעלו ארצה מאירופה. מאוחר יותר השתנה שמו לקפה הלבנון (או קפה שלג הלבנון), שהפך למקום הכי לוהט במזרח התיכון. על אף שרבים פקפקו בסיכויי ההצלחה של בית קפה אירופי בארץ ישראל, הקפה היה מוקד עלייה לרגל עבור עסקנים פוליטיים, אנשי חברה ובוהמה, ובשיאו פקדו אותו באופן קבוע מאיר דיזינגוף, והחלוץ משה סמלינסקי, ש"י עגנון ונוספים.

תרבות בתי הקפה בתל אביב המשיכה להתפתח בראשית שנות ה-20' וה-30' כתופעה מובחנת מתרבות בתי הקפה הערביים ביפו, בראש ובראשונה משום שבתי הקפה החדשים היו בבעלות מהגרים יהודים ממזרח אירופה (פולין, רוסיה והונגריה). הם הוקמו בחצרות או בקומות הקרקע של בנייני מגורים, ונקראו בדרך כלל על שם בעליהם. הרנסנס הגדול של הקפה בתל אביב התרחש בין השנים 1925-1921, אז נפתחו בין היתר בתי הקפה הבאים: קפה איביצקי, בית הקפה ההונגרי בנחלת בנימין, קפה פולק באחד העם, קפה סגל בשדרות רוטשילד, קפה דרזנסקי, קפה שור ברחוב הרצל, קפה שלג הלבנון ברחוב אלנבי, קפה באדר בפינת הרחובות הס ואלנבי.

בית הקפה שלג הלבנון התאפיין באווירה אינטימית וידידותית, ומדי ערב התמלא בלקוחות ששרו שירים רוסיים מעורבים בניגונים חסידיים. חשיבותו התרבותית של קפה הלבנון באה לידי ביטוי ב-1932, כאשר יותר מ-411 אמנים ואנשי רוח חתמו על עצומה נגד כוונת העירייה לסגור את בתי הקפה בחצות, בטענה ש"שעות הלילה הן שעות העונג היחידות, שבלעדיהן אין לנו אפשרות לחיות חיי חברה וגם לסדר את ענייננו האמנותיים".

רבים מהיושבים בבתי הקפה הללו היו כאמור אנשי הבוהמה, בינינם גדולי הטאלנטים שהיגרו לארץ מאירופה כמו ביאליק, אלתרמן, שלונסקי, יוסף אהרונוביץ ואחרים. הם החליפו בינהם רעיונות ספרותיים, אינטלקטואליים ועיתונאיים ואף עסקו בעריכה והוצאה לאור. בקפה באדר התקבצו ביאליק וחסידיו, ובקפה שלג הלבנון, שהתאפיין במחירים צנועים וביחס חם בין בעל הבית ללקוחות, נהג לשבת המשורר אברהם שלונסקי שאף העיד כי רוב הלקוחות הגיעו לשתות תה ולא קפה מסיבות כלכליות, כי "כוס קפה עלה גרוש וכוס תה שלושה מיל או חצי גרוש לכל היותר". 

אולם בשנת 1932 עזבו שלונסקי וחבריו את הקפה המיתולוגי הראשון ועברו לבית הקפה החדש שנפתח באלנבי, קפה רצקי. רצקי היה מקום מושבו החדש של ביאליק שהביא אליו את הגווארדיה שלו, והפך למקום המשיכה החדש לסופרים ואומנים בני העיר. המקום היה מרכז פעילותה הספרותית של "קבוצת יחדיו" (אלתרמן, לאה גולדברג, אלכסנדר פן וחבורתם), והיה פופולרי גם בקרב רבים משחקני תיאטראות האוהל והבימה. זיהוי בתי הקפה עם הבוהמה העירונית המשיך ביתר שאת גם בקפה כסית האייקוני, שנוסד ב-1935 והגיע לשיא ימי תפארתו בשנות ה-50' וה-60' של המאה שעברה.

בכל אותם סופרים ומשוררים הצטיינו תמיד בהנצחת בתי הקפה מהם פעלו ומשכו את מרבית תשומת הלב התקשורתית, אך בתי הקפה לא היו מקום משכנם של אמני העיר ואנשי הבוהמה בלבד. כבר בשנות ה-30' נפתחו בעיר מספר בתי קפה על ידי מהגרים מגרמניה, שתכננו את בתי הקפה בבעלותם בסגנון בינלאומי מודרני שכלל מדרכות רחבות עבור שולחנות וכיסאות חיצוניים, במטרה לייעד אותם לקהל רחב. דוגמא לבית קפה כזה היה קפה שור, שנרכש על שני עולים מגרמניה והפך לבית קפה מועדף על אנשי עסקים יקים שעסקו בפיתוח הנדל"ן העירוני. אחד מאותם אנשי עסקים עולים מגרמניה היה משה לנדוור, אשר הקים את בית הקלייה שלו בתל אביב ב-1933 ואותה אנחנו מכירים ומוקירים עד היום. רוזעלך, מישהו?
>> סופ"ש יום ההולדת ה-116 של תל אביב וגמר "עוגת העיר, 5.4-3.4, מוזיאון העיר. פרטים וכרטיסים כאן