לטלוויזיה בישראל היה תפקיד מכריע בתהליך המתמשך של יציאת הקהילה הלהט"בית מהארון, מהסיטקום שהוציא את המדינה מהארון ועד לדרמה שנרמלה את המשפחה החדשה, ומדנה אינטרנשיונל עד דנה אינטרנשיונל. במבט של יותר משלושה עשורים לאחור יש עדיין הרבה עבודה - אבל תראו איזו דרך יפה עברנו
למרות כל הטילים, המספידים והשונאים מצעד הגאווה יצא אתמול לדרך ברחובות תל אביב החופשית, 120 אלף איש רקדו על הטיילת והמשיכו לסמל את המאבק של הקהילה הלהט"בית, שאמנם עשתה דרך ארוכה אבל עדיין צריכה לעמוד על זכותה הטבעית: פשוט להיות מי שהיא, להיות גאה במי שהיא, מול כל מי שרוצה שתסתתר.לצד המאבק הזה והמצעד שעדיין צריך לצעוד (בוודאי בימים שבהם שולטת בנו קואליציה דתית קיצונית שרוצה להחזיר את הלהט"בים עמוק לארון), אפשר גם להודות שנעשתה דרך ארוכה. הימים שבהם כל הלהט"בים נאלצו להתחבא, תודה לאל, כבר לא איתנו. וכמו בכל העולם, גם לטלוויזיה היה בכך חלק.זה הזמן לחזור לרגעים הטלוויזיוניים – קטנים כגדולים – שפילסו את הדרך, צעד אחרי צעד, עד שמה שפעם נחשב לסטייה הפך, לפחות על המסך – לנורמלי לחלוטין.
>> "אני ברבורה": תתחילו לשנן את שיר הגאווה הרשמי של 2026
>> "הומו זה כן קללה": הגאווה הולכת להיות מוזרה מאוד השנה
הפעם הראשונה של דנה אינטרנשיונל // "סיבה למסיבה" (1993)
אולי ה-רגע שפרץ את הסכר, גם עבור דנה באופן אישי אבל גם עבור קהילה שלמה שנעמדה מאחוריה: השנה היא 1993, ובתכנית האירוח המרכזית של יום שישי בערוץ הממלכתי, רבקה מיכאלי האחת והיחידה מארחת זמרת חדשה שלא מסתירה את העובדה שהיתה פעם גבר. היום, אחרי קייטלין ג'נר והרבה מאוד דוגמאות גם בארץ, זה נתפס כנורמלי, אבל אז זה ממש לא היה מובן מאליו. ואינטרנשיונל, בהופעה החדה, הברורה והלחלוטין לא מתנצלת שלה, פתחה עיניים למשהו שבארץ ואפילו בעולם עוד לא ממש הכירו בו. גילוי הלב שלה היה רגע מהפכני בטלוויזיה שלנו. אחריו יבואו רבים אחרים.
הדראג של בנות פסיה // "סוגרים שבוע עם אמנון לוי" (1995-2001)
עוד רגע שבדיעבד לא נראה כל כך מהפכני, אבל זה בדיוק מה שמעיד על המהפכנות שבו: חבורת גברים שהופיעה במועדונים מחתרתיים הגיעה למיינסטרים הישראלי עם אותו חומר בדיוק – מופע דראג קווינז נועז, כלומר גברים המתחפשים לנשים. באמצע-סוף שנות התשעים זו הייתה הצלחה כל כך גדולה, עד שקשה היה לדמיין תכנית פריים טיים ישראלית בלי שהם/הן התארחו בה. פינה קבועה אצל אמנון לוי, הופעות בקדם אירוויזיון ואפילו אלבום שהלהקה הוציאה לאור בשנת 1997. ביולי 2015 הלהקה נבחרה לאחת מ-40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט"ב – בעיקר, כי היא הצליחה להכניס את הנוכחות הלהט"בית, מילולית, לכל סלון.
הרומן של איגי ותומר // "פלורנטין" (1997-2000)
בסך הכל שלוש עונות ו-39 פרקים היו כאן, אבל לסדרה שיצרו אודי זמברג, איתן פוקס, עדו בורנשטיין וגל אוחובסקי יש מניות יסוד במהפכה של הקהילה הלהט"בית. "פלורנטין" הייתה סדרה חשובה לתקופתה. בעיקר לילדים כמוני, שבאו מהפריפריה, היא סימלה את תל אביב (גם אם שכונה יחסית אפורה בתוכה דאז) כמקום שבו אפשר להיות הכל, וההמחשה לכך הייתה ציר עלילתי שכלל שתי דמויות של גברים מחוץ לארון, אחד מוחצן, והשני פחות, כששניהם מתמודדים בדרך זו או אחרת עם מי שהם. סצנת האהבה החד מינית שלהם הייתה רגע מכונן בהבנה שלהיות גיי – מה שפעם אפילו היתה עבירה פלילית – זה חלק שגרתי בהוויית החיים בעיר. ובכך, היא עשתה שירות ענק לכל מי שהיה בארון והצליח לצאת ממנו.
היציאה של קורין אלאל ז"ל // "פגישה לילית עם קובי מידן" (2001)
תחילת שנות האלפיים היו שנים שבהם היו חוקים מאוד ברורים לאירוע היציאה מהארון. בדרך כלל זה קרה בראיון בעיתון, עם כותרת גדולה, עם הצהרה בומבסטית. קורין אלאל ז"ל היתה אחרת מהעולם הזה.שנים היא הסתירה את נטיית ליבה וגם כשבחרה לצאת היא עשתה את זה בדרכה. בראיון שערך איתה קובי מידן ביוני 2001, היא אומרת את זה ממש בדחילו ורחימו. לא עושה עניין גדול. מידן ציין את העובדה שהיא חיה עם בת זוג, והיא הנהנה בחיוך הצנוע שהיה כל כך אופייני לה. וזהו. ובאותה דרך מהוססת, צנועה וכל כך קורין אלאלית – היא עשתה את הדבר המהפכני ביותר. רגע קטן, לא בומבסטי ולא מפורש – שפרץ דרך לכל כך הרבה אנשים. כדאי לראות את הריאיון כולו ביוטיוב (למרות התיארוך השגוי ל-1996).
הסיטקום הגאה הראשון // "סטרייט ולעניין" (1993-1994)
עוד לפני ש"פלורנטין" פרצה דרך בתחום הדרמה, היתה סדרה בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ששברה את כל המוסכמות והציגה דמות הומוסקסואלית. זה היה הסיטקום שיצרה כנרת טריפון בתחילת שנות התשעים, כשהנוכחות ההומוסקסואלית הגלויה היתה רחוקה מאוד מלהיות מובנת מאליה. זו סדרה שידעה גם לפרוץ דרך, אבל גם לצחוק על המבוכה שהייתה בקרב הסטרייטים בהתמודדות עם התופעה החדשה והלא מוכרת ואולי גם דרך להגיד שגם המבוכה העיתה לא בסדר, כל עוד מסבירים נכון, וכל עוד מבהירים שאין בזה שום דבר רע. כן, היה עוד סיטקום שעשה את זה רחוק מהארץ, אבל זה כבר לדירוג אחר.
מורדי יוצא מהארון // "שנות התשעים" (2022)
עוד מעוז, שאולי נראה לאחרים בלתי צפוי, נכבש בעוד סדרה קומית, הפעם בלב הפריים טיים ובלהיט טלוויזיוני גדול. לעיניי מאות אלפי צופים חובבי בורקס, קיבלנו קו עלילה שבו הגיבור – מורדי אוחנה – מתוודה בפני אביו שהוא הומו. וכן, זה לא נגמר בהפי אנד וזה נתקל בקשיים – אבל זה היה הרגע שבו הצליחו, דווקא בסדרה קומית עממית וקלילה, להביא את הקונפליקט. את ההתנגשות בין הבחירה הכל כך לא מובנת מאליה לצאת לאור, ובין הכוחות השמרניים והישנים שהיו מעדיפים להישאר בחושך. ובעיקר להגיד שבסיטואציה הזאת אין צודקים ולא צודקים – כולם חווים את הדבר הזה בדרך אחרת ובסוף, לאט לאט, גם הפצעים האלה מצליחים להגליד. והאהבה של אבא לבן מנצחת הכל.
אורנה בנאי צוחקת // "מצב האומה" (ינואר 2012)
אחרי תקופה ארוכה שבה זה היה מעין סוד גלוי, בדצמבר 2011 אורנה בנאי החליטה להפסיק להתחבא. בראיון ב"7 לילות" היא אמרה את האמת שבחרה להסתיר במשך שנים – את העובדה שהיא לסבית. דווקא אחרי הקשיים הגדולים שהמהלך הזה עורר (והתגלו אחר כך, בלא מעט יצירות שיצאו לאור מהתקופה ההיא), היא עשתה מעשה אמיץ עוד יותר – וצחקה על זה. חודש לאחר מכן, היא חזרה לתכנית הסאטירה "מצב האומה" והייתה מוכנה לצחוק גם על עצמה. עינב גלילי, גורי אלפי וליאור שליין שלחו לעברה עקיצות מתחכמות והיא שיתפה עם זה פעולה, צחקה על עצמה (ועל האחרים) והוכיחה גדלות נפש. לא פשוט לצחוק על משהו שהיה כל כך חשוף וכואב, אבל כזאת היא בנאי וזאת הסיבה שהיא אחת הקומיקאיות הכי טובות שהיו כאן.
לידתה של מירי פסקל // "אחד העם 1" (2003)
עוד דמות שהחלה בתור משהו תמים יחסית, אבל הפכה לאייקון להט"בי של ממש. הדמות של פסקל, אותה פקחית תנועה וולגרית בסדרה הקומית ששודרה ב"רשת", חצתה גלים והפכה גם את מי שגילם אותה – השחקן אילן פלד – לאייקון של הקהילה. פלד יופיע שנים במצעדי הגאווה על בסיס אותה דמות, שאמנם היתה הטרוסקסואלית, אבל גם דיווה, ומישהי שהופיעה לא מעט באירועים של הקהילה ותרמה מכוחה כדי לקדם את הקייס שלה. ההערצה שלה בקרב הקהילה, והשימוש הנכון בהשפעה שהיתה לה, הפכו אותה לדמות להט"בית פר אקסלנס.
המשפחה הכי נורמלית // "אמא ואבאז" (2013)
סדרה לא מאוד אייקונית או זכורה אולי, אבל בהחלט אחת שעשתה דרך להנכיח ולנרמל את הלהט"בים בתרבות הישראלית. יהודה לוי ויפתח קליין גילמו בסדרה זוג חד מיני שמביא ילד עם אישה (מיה דגן), ו"אמא ואבאז" הציעה הגדרה חדשה למושג המשפחה: לא רק אבא ואמא, אלא גם אפשרות לזוגיות אחרת ולמהלך של הורות משותפת, משהו שהיום נתפס כיותר נפוץ וטבעי, אבל אז הרבה פחות. הסדרה שיצר אבנר ברנהיימר היתה עוד שלב חשוב בקבלה של אנשים על בסיס הנטייה המינית שלהם, ועשתה שירות גדול לקהילה בפרט ולחברה הישראלית בכלל.
עלייתה של בל אגם // "פרויקט Y"י(2004)
הפרויקט היה בעצם האמא של תכניות הריאליטי: הרבה לפני שמישהו חשב להביא לארץ את "האח הגדול", היה כאן פורמט של וילה שבה התכנסו עשרות צעירים שחיפשו חלום גדול. בין כל הגברברים המסוקסים והבחורות המצודדות הייתה גם בל אגם – טרנסג'נדרית. אנחנו אמנם אחרי הניצחון הגדול של דנה אינטרנשיונל, אבל גם היא הייתה צריכה להיאבק בהמון דעות קדומות כמתמודדת הטרנסית הראשונה שהופיעה בתכנית ריאליטי. אחר כך אגם השתתפה בשלל סדרות (ואפילו ב"גולסטאריות") והפכה לאקטיביסטית בולטת בתחום זכויות הטרנסיות. היום, בזכות הפעילות פורצת הדרך שלה, היא נחשבת לאייקון מובהק של הקהילה.
האוחצ'ות שולטות // "זאת וזאתי" (2019-2020)
עוד דוגמא לדרך שבה ייצוג להט"בי פרץ מהמחתרת למיינסטרים. תותית היתה דמות נשית שפרצה מהרשתות החברתיות, וגולמה על ידי הקומיקאית האדירה גיתית פישר. הסלנג שבו השתמשה חיבר אותה לקהילה והפך אותה לאייקון – שבהמשך, התגלגל גם לסיטקום שהפך לקאלט ב"רשת 13" יחד עם אושרית סרוסי (שלימים תככב ב"מי זאת"). "זאת וזאתי" הפכה גם למועמדת לפרסי אקדמיה, אבל בעיקר היתה סדרת קאלט עבור הקהילה הלהט"בית ונתנה לה ביטוי שהגיע עד לבמות הכי מרכזיות של התרבות המקומית.
יהודה פוליקר יוצא מהארון // "דברים שרציתי לומר" (2010)
גם אצל פוליקר, כמו בקרב לא מעט אמנים שהיו עמוק בארון וחרושת השמועות סביבם געשה, המאבק והיציאה מהארון לא היו דבר פשוט – עד שהם קרו. והם קרו בסרט דוקומנטרי בשם "דברים שרציתי לומר" שהפיקה טלי בן עובדיה לערוץ 10. בסרט, שמבוסס על ראיון ארוך עם פוליקר ותיעוד של העבודה על האלבום "אהבה על תנאי", פוליקר חושף את ליבו ומגלה גם את העובדה ששמר שנים בבטן, על האהבות של והדרך שבה הן נחשפות גם באלבום הרגיש והמקסים שיצא באותה העת. זה היה מהלך לא פשוט, אבל עוד רגע שבו אדם אחד יצא מחושך לאור – וכשזה אדם רגיש וטוב כל כך כמו פוליקר הוא האיר בכך דרך לרבים אחרים.
ידין ירושלמי מת // "בטיפול" (2005-2008)
עוד קו עלילה שתרם משהו בדרך. הדמות של ירושלמי (ליאור אשכנזי, אולי סמל הגבריות מאז ועד היום) בסדרת הדרמה המצליחה שיצרו חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן – בכיכובו של אסי דיין ז"ל, כמטפל האגדי ראובן דגן – היתה של טייס מיוסר שמגיע לטיפול אחרי הפצצה ברמאללה שגבתה את חייהם של חפים מפשע. בדרך, מתוך הווידוי הזה, הוא מספר בגילוי לב גם על המיניות שלו, כולל על התנסויות חד מיניות ועל חוסר היכולת שלו לצאת מהארון בפני סביבתו, כשמותו נותר הפתרון היחיד מבחינתו. "בטיפול", גם בימיה ב-HOT3 אבל בוודאי אחר כך כששודרה בקשת, היתה סדרה שנגעה בהרבה אנשים והיכולת שלה לספר גם את הסיפור הכואב הזה גם היא היתה חשובה.
אסי עזר נבחר // "אקזיט" (2004)
"אקזיט" היתה מגזין צעירים פרוע וקצת נשכח בימיו הראשונים של ערוץ 10. היו אלה הימים שבהם הערוץ חיפש את דרכו, ואחד הפורמטים הראשונים שעבדו אצלו היתה דווקא התכנית הזאת ששודרה בצהריים, וכללה מנחים כמו מיכאל הנגבי, מלי לוי, שירי מימון (שיצאה מ"כוכב נולד") וגם עזר שנבחר על ידי הקהל כמנחה "החמוד" שותף. זה היה הרגע שבו התפתח אחד האייקונים המובהקים של הקהילה הלהט"בית בטלוויזיה, מי שלימים יהיה אחד המגישים העסוקים על המסך ואפילו ינחה את האירוויזיון. זה גם היה הרגע שבו נחשפנו לצד האפל של ההצלחה הזאת – לשיכרון הכוח, ליכולת להשתמש בכוח הזה לרעה, לזחיחות וליהירות. מתברר שגם בזה הלהט"בים הם ממש כמו כולם.
דנה אינטרנשיונל מנצחת // האירוויזיון (1998)
סגירת המעגל המושלמת – התחלנו עם דנה ונסיים עם הרגע הענק שלה: אחרי חמש שנים במיינסטרים הישראלי כולל לא מעט להיטים, רשות השידור הממלכתית שנתנה לה את הבמה הראשונה, מחליטה לתת לה את המפתחות לקודש הקודשים – האירוויזיון. במהלך שמעורר לא מעט ביקורת בקרב גורמים שמרנים ודתיים, ישראל של סוף הניינטיז – כשבראשה עומד אדם בשם בנימין נתניהו עם ממשלה ימנית ודתית – בוחרת לשלוח לתחרות היוקרתית טרנסג'נדרית. וזה עובד ברמות – דנה כובשת את האירוויזיון עם הכריזמה המתפרצת ועם שיר על-זמני כמו "דיווה", ומוציאה את ישראל לרחובות בלילה של ה-9.5.98, יום שבו בני ובנות הקהילה הגאה יצאו החוצה בענק. בדרך היא פתחה שער ענק לכל מי שפחד לבטא את עצמו, לחוש גאה, להיות מי שהוא ולא לפחד להצהיר שהוא כאן. הניצחון שלה בבירמינגהאם סלל דרך למהפכה הלהט"בית – והיא צועדת בה עד עצם היום הזה.