בראשית היה "גבעה 24 אינה עונה" (1955), סרט ציוני דובר אנגלית על גבורתם של שלושה חיילים ואחות במלחמת העצמאות. הגבעה בסרט לא ענתה משום שארבעתם נהרגו בקרב. 15 שנים אחרי כן הגיעה מהוליווד "מ.א.ש" – קומדיה אנרכיסטית, אנטי-מיליטריסטית, שתיארה את שירות המילואים של רופאים בבית חולים שדה במלחמת קוריאה. הלהיט הקופתי בבימויו של רוברט אלטמן זכה באוסקר על התסריט, ואף הניב סדרת טלוויזיה מצליחה.
>>מארוול מיצתה את עצמה – עכשיו מגיע המבחן האמיתי שלה

ב-1976 אסי דיין שאל את שמו של הסרט הראשון לצורך קומדיית מילואים ברוח הסרט השני. "גבעת חלפון אינה עונה" שנתפרה למידותיהם של חברי "הגשש החיוור" – אוסף של חיוויים שנונים לצד סצנות וולגריות מתובלות בהומור נונסנס – שברה קופות והפכה לתופעת קאלט מקומית. ב-2005 נודע שדיין עובד על תסריט לסרט המשך, שבו ויקטור חסון מתעורר מתרדמת של שלושים שנה (בערך כמו צ'רלי צ'פלין ב"הדיקטטור הגדול") ומגלה שאתי אלון גנבה לו את הכסף מהבנק. ההפקה בוטלה בעקבות מותו של ישראל פוליאקוב ב-2007.

עכשיו, לרגל 50 שנה לסרט על הישראלים התחמנים שעושים בלגן במוצב בסיני, אנחנו מקבלים את "גבעה 338", שנהגה כמחווה מותאמת לזמנים (הפעם כורים ביטקוין במקום נפט) ועתירת הופעות אורח (שייקה לוי, ענת עצמון, מאיר סוויסה ועוד). היוזמה של ליאור דיין אינה נטולת פוטנציאל, והייתי רוצה לספר לכם שהתוצאה משובבת, אבל לצערי מדובר בתרכובת מאוד לא אחידה, שאינה עושה כבוד למקור.

ארבעה תסריטאים עתירי ניסיון – ארז בן הרוש, אילן רוזנפלד, מאיה סובול ואיל אפטר – כתבו וריאציה על הסרט ההוא, עם עלילה דומה ודמויות שמבוססות על ויקטור חסון, סרג'יו קונסטנצה, שמגר, יעלי וכל השאר. מדי פעם הן מצטטות חיוויים זכורים כמו "שעה, שעה שאני מחפש את הים. לא למדו לשים שלט קטן, 'ים'?", שעכשיו בוקע מפיו של אלי יצפאן בתפקיד אזרח שמתחזה לחייל בבסיס מבודד בבקעה שבו משרתת בתו (קים אור אזולאי). העובדה שזה אחד הרגעים היותר מבדרים בסרט מצביעה על הבעיה. אני עשויה להתבדות, אבל נראה לי ש"גבעה 338" לא הצליח לייצר רגעים משל עצמו שייכנסו לפנתאון. ולכן זה יותר סרט טפילי מאשר מחווה.

יצפאן הוא קומיקאי מחונן (גם כשאינו בשיאו), ושחר חסון אינו קוטל קנים. אבל הכימיה שהיתה בין שייקה ופולי לא נמצאת כאן. מה גם שחסון עוטה משום מה סט של שיניים תותבות בולטות שפוגמות בהופעתו – כאילו שחמצון השיער לא הספיק. מה שכן, הוא נראה טוב בביקיני המנומר של "סילביה המשתוללת". אפשר היה לתאר את הסצנה שבה הוא מתחזה לרקדנית בטן כשיפוץ פרוגרסיבי, רק שבדיחות על גברים מחופשים לנשים הן ישנות כימי "פישקה במילואים" ו"הטוב, הרע והלא נורא" (שבו אסי דיין עצמו לבש בגדי אישה).

הצלע הקומית השלישית – לפחות לפי סדר הופעת הקרדיטים – היא יעל פוליאקוב כמפקדת הבסיס. יש להניח שפוליאקוב נמצאת כאן בעיקר בגלל אבא שלה ("משפחה לא נוטשים" היא אומרת בסרט), אבל מוטב היה אילו ההפקה היתה מוותרת על שירותיה. הופעתה כרווקה מזדקנת שהחליטה להביא ילד באמצעות אם פונדקאית כל כך גסה, שהיא מחרבת כל סצנה שהיא נמצאת בה. גם טל פרידמן, מבכירי הקומיקאים שלנו, מפקשש בתפקיד קצין מטומטם שמחלק פקודות ממשרד עירוני הרחק מהבסיס. מחלקת האיפור סידרה לו קרחת עם קווצות שיער בודדות, וממש לא נעים להסתכל עליו כשהוא מנסה להצחיק.

הדמויות היותר מוצלחות נמצאות בשוליים. שלושה בדואים, בהם אחד אשכנזי מנהריה (אורי גוטליב), מחליפים את החיילים המצריים מהגבעה הקודמת. עלי עלי ורואד עאזר, שגילמו מחבלי נוחבה בעונה החמישית של "פאודה", מגישים הופעות סימפטיות ומבדרות כשותפים ליוזמה נכלולית שמתנהלת מתחת לפני השטח. גל לינקר, שחקן עם תסמונת דאון, זוכה לשאת נאום מעצים שהוציא מהקהל בפרמיירה מחיאות כפיים. והאחים ישי ומיכאל סוויסה הם צמד קומי חביב בתפקידי הש"גים הישנוניים, שכושלים למול כל אתגר שמוצב בפניהם.

איני נמנית בין מעריצותיו של אסי דיין כקולנוען, אבל ללא ספק היה לו כשרון לפיתול העברית ולחיבורים מפתיעים בין מילים. התסריט של "גבעה 338" מנסה לשחזר את השפה שלו, בהצלחה מועטה. פה ושם נשמעים חידודים קולעים, אך הם טובעים בביצה של ניסיונות מאומצים. והבימוי נטול הקצב של ארז בן הרוש, יוצר סדרות שזה סרטו הראשון, אינו עוזר לשחקנים. לרגעים המוזיקה המחויכת של נפתלי אלטר, שהלחין גם את "גבעת חלפון", מצליחה לשייף זיופים בבימוי ובמשחק, אבל זה רחוק מלהספיק. אם בא לכם קומדיה ישראלית מצחיקה שמבוססת על חומר מוכר, לכו ל"קופה ראשית".
2.5 כוכבים
בימוי: ארז בן הרוש. עם אלי יצפאן, שחר חסון, יעל פוליאקוב, טל פרידמן. ישראל 2026, 106 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• אסי דיין