להיסטוריונים של ההיפ-הופ הישראלי יש בעיה, וקוראים לה גידי גוב

אפשר לראות אותם לא מעט מאז צאת הסדרה "זהב שחור". הם צצים מכל מיני פינות, בכל מיני רילסים שקופצים עליך (בטח אם אתה צופה של הסדרה והאלגוריתם הארור מזהה אותך) – יש הרבה מאוד ראפרים שתובעים את עלבונם. לחלקם יש סיבות מוצדקות, לחלקם פחות (הכל בעיני המתבונן), אבל אין ספק שהסדרה עוררה דיון גדול לגבי הראפ הישראלי, אבותיו, מולידיו ובניו. מי היה צריך להיות בפנים, מי נשאר בחוץ, את מי כתבו כחלק מההיסטוריה ומי נזנח הצידה – הדיונים האלה הציפו את הרשת בימים האחרונים.
>> "זהב שחור" של כאן 11 מוכיחה: היפ הופ הוא הדבר הכי ציוני שיש

ואני, ברשותכם ובמלוא הצניעות, רוצה להציע שם נוסף לקלחת שלא ממש הוזכר. זמר שעל פניו נראה שאין לו שום קשר להיפ הופ או למוזיקה השחורה בישראל – אבל אם נותנים קלוז אפ לא מאוד מעמיק על הקריירה, מזהים שהראפ וההיפ הופ נמצאים אצלו בכל מיני נקודות שונות ומשונות בקריירה. וקוראים לו גידי גוב. מה ששמעתם. גוב, שהחודש חגג בשעה טובה יום הולדת 76, מזוהה בתרבות הישראלית עם סגנונות ותחומים אחרים – הוא היה מגיש וקומיקאי, שחקן וכמובן זמר שבעיקר נגע בעולמות הרוק והפופ – מהלהקות שבהן היה חבר ("כוורת", "גזוז", "דודה") ועד קריירת הסולו המשגשגת. ובכל זאת, באופן מאוד משונה, לו ולהיפ הופ היו לא מעט נקודות מפגש לאורך השנים. הוא אירח ראפרים ב"לילה גוב", אפילו שיתף פעולה עם כמה מהם בדואטים ב"זהו זה" המחודשת (מוקי, ג'ימבו ג'יי, "הדג נחש") – אבל גם ביצירות שלו עצמו המפגשים האלה קרו כל הזמן. להלן ההוכחות.

את, אני והדייג הויקינגי

כן, אני יודע, לא בדיוק היפ הופ למהדרין – אבל תנו לי להסביר. השנה היא 1991, וגידי גוב מוציא את "אין עוד יום". זה היה אלבום שהצליח מאוד באותה נקודת זמן – פוסט מלחמת המפרץ. היו בו גם לא מעט להיטים על-זמניים של גוב – "נאחז באוויר", "נערה במשקפיים", "למה ליבך כמו קרח", "אני שוב מתאהב" וגם שיר הנושא. אבל בתוך כל זה התחבאה רצועה קצת מוזרה – והיא השיר הזה. סטייה מוחלטת מהמיינסטרים הפופי שגוב שאף אליו. יש בו זעם, כעס, רגשות אשם וגיטרות מייללות (אלון פאקינג אולארצ'יק, מישהו שעוד יופיע בכתבה הזאת), וגם את גוב עצמו – שלא שר, אלא בוחר לדקלם את הטקסט שכתבו עלי מוהר, ענת גוב וגידי עצמו. קשה להגדיר את זה כראפ קלאסי – אין פה פלואו, הדקלום הוא לא על הקצב אלא בורח ממנו, זהו בעצם דקלום על רקע של מוזיקה. ובכל זאת, משהו שם מרגיש מאוד היפ הופ – בטח בכנות, בישירות, באמירה הברורה והאינטימית. הייתכן שזו התחלה?

באה מאהבה

חוזרים ל-1994 – ולשנה שבה יהודית רביץ מוציאה אלבום ושמו "עד לאן שהלב לוקח", אלבום שהכיל הרבה מאוד שירים שלה ושל אחרים, שהיא עשתה להם ביצועים מחודשים. השיר הכי מוכר מהאלבום הזה הוא גרסת הכיסוי ל"באה מאהבה" – שיר שיצא שבע שנים קודם, מאלבום בעל אותו השם. אבל הפעם המקצב הבסיסי התחלף בסינתיסייזר ברקע, בקצב הרבה יותר מטורף – וכאן נכנס הגידי, שבמעין הוק לפזמון הסוחף של רביץ מוסיף קטע שאי אפשר לתאר חוץ מראפ. הפלואו כבר ממש נמצא כאן, גם אם סגנונית אנחנו עוד לא שם.

מסעותיו של הנסיך מאדינבורו

ברוכים הבאים לדבר האמיתי. השנה היא 1995, ו"לילה גוב" – תוכנית הלילה שגידי הגיש בטלעד – זוכה להצלחה מסחררת. מה שהפך אותה להצלחה הוא השילוב התקדימי בין הדואטים, שסגרו את התוכנית וקרעו את הרדיו, לבין המונולוגים – ובתוכם שורה של בדיחות קרש אקטואליות. דמות אחת שחזרה על עצמה היא הנסיך פיליפ, בן זוגה של המלכה אליזבת השנייה. גוב נהג לצחוק עליו חזור ושוב, כולל שימוש במבטא בריטי כבד. ואז, ממש כמו עם "האשם תמיד" כמעט עשור אחורה, הוחלט להוציא שיר מהדבר הזה. עלי מוהר ז"ל גויס למשימה וכתב שיר ראפ על הנסיך הכי מגניב באי הבריטי. גוב התלבש על המשימה ועטה על עצמו את לבוש הראפ של התקופה – ז'קט משובץ וכובע הפוך. קרינג', כולנו נסכים, ובכל זאת – זה היה שיר ראפ טהור. הקצב שם, הפלואו שם, האווירה שם – רק די.ג'יי חסר למשהו שהרגיש לגמרי היפ הופ ניינטיזי. הוווווווו, פיליפ!

זוכר, לא זוכר

שלוש שנים קדימה, והגיע הזמן לחזור ל"כוורת". כמו שכוורת חזרה באביב 1998, סביב חגיגות היובל למדינה, עם הופעת האיחוד בפארק הירקון. סביב האיחוד, "כוורת" הוציאה שני שירים לרדיו – אחד הוא "מחפש דרך חזרה" (שאתם לא מכירים, וחבל) והשני – והמצליח יותר – הוא השיר הזה. מעין שיר ראפ קצת מוזר שמנסה לתעד את תולדות המדינה. וגם כאן גידי גוב נמצא, בפלואו קצבי, על הלחן של הגיטרות וביחד עם התופים (ואפילו די.ג'יי צ'ופי!). לא לגמרי סטריט, אבל בהחלט מתאים לרוח התקופה שבה ראפ מתחיל להתאקלם בשולי המיינסטרים – אפרופו שב"ק ס' וההצלחה הגדולה שלה במקביל.

תמוז 2000 – אין עוד יום רימיקס

הגענו לשיאו של התהליך. הרגע שבו הראפר, MC גידי גוב, היה חייב לצאת מהמחבוא שלו. סוף סוף לחזור לטבעו האמיתי כראפר, שעד אז התפרץ רק באירועים ספורדיים. ומי שהוציאו אותו מהצל לאור (ראיתם מה עשיתי שם?) היו סאבלימינל והצל – שני בחורים צעירים, ממש בתחילת דרכם במיינסטרים הישראלי, שמגששים את מקומם בעולם המוזיקה. וכשהם חברו לגוב, loose broke hell all. תיעוד הווידאו שנמצא הגיע מטוויטר, על ידי צייצן-העל אורי מינץ – לרגע שבו, בפתיחת טקס פרסי תמוז 2000, סאבלימינל והצל הגישו לקהל הברנז'אי-מוזיקאי מנה גדושה של היפ הופ בעברית. עם וורסים כסאחיסטיים ו-BPM גבוה, הם הזכירו איך היפ הופ אמור להישמע – אבל גם גוב היה חלק מזה.הוא עלה לבמה והצטרף בקטע ראפ משלו – "אתה צרוד? יאללה לקום להתחיל לזוז" וכו'. אי אפשר להתעלם, גם כמעריץ של גוב, מהקרינג' שחווית – ועדיין, איכשהו, זה הרגיש הרבה יותר טבעי עם הקולנס של גידי. אגב, לימים גוב אפילו הופיע בתודות של "האור מציון". אירוע חשוב, שבו המיינסטרים הישראלי הכיר היפ הופ – דרך אחד האמנים הכי פופולריים בישראל באותה עת.

הכל פוליטי

שוב, ליד אמנם, אבל בהחלט באזור. השנה היא 2005 וגידי גוב מוציא את "בקצה ההר" – אלבום ששבר רצף של 14 שנה ללא אלבום אולפן עם חומרים חדשים. גוב של 2005 היה שונה מאוד מגוב הקלאסי – הוא החל לשתף פעולה עם עמיר בניון, שכתב והלחין את רוב האלבום הזה. וגם כאן הגיעה רצועה מעט ניסיונית – ופחות זכורה בהיסטוריה של גוב. "הכל פוליטי" מבוסס על שיר שכתבה המשוררת ויסלבה שימבורסקה, שנים רבות לפני שמישהו חשב לתת לו לחן – ועוד בשפת הקודש. רפי וייכרט תרגם אותו, ואלון אולארצ'יק הלחין ועיבד את הגרסה של גוב. גוב מקריא את השירה באופן רך מדי – אבל הפזמון? הפזמון מרגיש לחלוטין ראפ. כל דבר שלא תעשה, אתה פוליטי.

סוף העולם

עשור עובר, וגוב שוב מוציא אלבום אולפן. הפעם זהו "אם היינו", האלבום ששבר שתיקה ארוכה נוספת – וכלל שלל שיתופי פעולה עם אמנים צעירים יחסית. יהלי סובול כתב שיר באלבום הזה, אסף אמדורסקי, חמי רודנר – וגם אחד, שאנן סטריט, הראפר שמוביל את "הדג נחש". וגם כאן אפשר לשמוע יסודות ראפיים בשירה של גוב. זה לא ביצוע ראפ מהסוג של סאבלימינל, אבל כן כזה שמזכיר את שאנן – קצת יותר לייד בק, קצת פחות צפוף או כועס, משהו שנע בין הראפ הקלאסי לבין שירה. וגוב בהחלט נוגע בדברים האלה, גם בשיר הקצת נשכח הזה – הרצועה האחרונה של אלבום הסולו האחרון.

כמה טוב להיות גידי גוב

ושום כתבה על הקשר בין גידי גוב להיפ הופ לא יכולה להתעלם מהרגע הזה – שבו גוב אמנם לא מופיע, אבל זה שיר ראפ קלאסי שמהלל את דמותו של גוב. ארז טל ואברי גלעד מ"העולם הערב" שרים לו שיר הלל בראפ אופייני לתקופה, תחילת הניינטיז, ונגמר בפזמון הקלאסי "כמה טוב, כמה טוב להיות גידי גוב". ההפך משיר דיס – שיר הלל!

סוף דבר

השפעתו של גוב לא נשארה רק בשיתופי הפעולה ובנגיעות הקלות שלו בז'אנר. הוא אירח ראפרים בתוכניות שלו (מ"לילה גוב" ועד תוכנית הרדיו ב-102FM), שירים שלו סומפלו וזכו לגרסאות כיסוי שנגעו בהיפ הופ (למשל, "שטח ההפקר") – לא בטוח שגוב התכוון לזה (הוא לא מתכוון לכלום), אבל היה משהו שתמיד משך אותו לעולמות הללו – בדרך כזו או אחרת. גוב הוא לא הראפר הראשון, והוא לא מאבות הז'אנר – אבל התרומה שלו לז'אנר בישראל תיזכר לעד. לחייך, אמ.סי גידי גוב.