Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הגיע הזמן לנשום: הדג נחש, פלד ושאזאמאט "יוצאים מהמקלט" לבמה
הדג נחש ופלד בהאנגר 11. צילום: אורית פניני
מרגע לרגע ולרגל הפסקת האש, מחר בצהריים תתקיים בהאנגר 11 הופעה משחררת עצמות בשם "יוצאים מהמקלט" עם מיקס של כמה מהאמנים הרעבים ביותר בארץ, שיהיו מאוד שמחים לחזור בבעיטה לבמה - ואנחנו רק חיכינו לחזור לראות אמנים מול יותר מ-50 איש
כמו אחרי חגיגות מימונה אמיתיות, קמנו הבוקר עם האנגאובר – אבל פחות בזכות הדרינקים ליד המופלטה (לא עושה גלוטן יפה שלי), ויותר בגלל הפסקת האש ו-40 הלילות השדודים שלפניה. מה קרה פה? האם זה יחזיק מעמד? איך זה עוזר למישהו חוץ מלביבי? איך ד"ר רובי אמור לשרוד את המשמרת האינסופית הזו ב"דה פיט"?! הרבה שאלות, כל כך מעט תשובות כנות. אבל דבר אחד אנחנו בהחלט יודעים בוודאות – עולם התרבות לא מבזבז זמן, וחוזר תיכף ומיד.
אחרי כמעט חודש וחצי של קיפאון משתק, בסופ"ש הקרוב יחזרו הופעות המוזיקה שכל כך התגעגענו אליהן, ועוד הערב תוכלו לבלות עם טיפקס במימונה בבארבי, למשל – ובהמשך הסופ"ש גם להינות משי טרא בלבונטין או בלולו במרץ 2 או פשוט לרוץ ברחוב עם אוזניות מבלי לתכנן מסלול למקלט הקרוב לסביבתכם. אלו הדברים הקטנים שמרכיבים את האושר. אבל אם בא לכם לחגוג קצת יותר, ולסמן את היציאה לחירות הפסקת האש בשואו קצת יותר גדול, קבוצת toMix הרימו מסיבת פופ-אפ מהרגע להרגע בשם "יוצאים מהמקלט" שתתקיים מחר בצהריים (ו', 10.4, 13:00) בהאנגר 11, עם הופעות שוות ואנרגיה שתפציץ את הנמל מבלי התרעה.
במסגרת ההאפנינג, שכרטיס אליו יעלה לכם 189 ש"ח, יופיעו הדג נחש האדירים שתמיד מבשרים רק שלום, פלד שכנראה רועד על באסים מרוב רצון לחזור לבמות ולהקת שאזאמאט האהובים עלינו, שרק בתחילת השבועכתבו עבורנו טור נוקבעל הרצון העז שלהם לחזור לבמות. בהפקה מבטיחים הפתעות נוספות (מקווים שזה לא תקיפה נוספת בלבנון), ויהיו דיג'יים שירימו את זמנכם בין ההופעות, ובסך הכל בדיוק סוג ההתרעננות שהיינו צריכים, לפחות עד המלחמה הבאה. עזבו שטויות, עכשיו הזמן לצאת ולתמוך באמנות ישראלית, שבתמורה תתמוך לכם בנפש המעורערת. בשביל זה היא קיימת. יוצאים מהמקלט, 10.4, 13:00, האנגר 11,לרכישת כרטיסים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
המצב הרעוע משפיע על כולם, גם אם אתם ראפר קומי שחולם בפאנצ'ים
מכירים את זה שאתם אוכלים ת'מתחרים? ג'וני בוי (יונתן עמירן). צילום: שי שרעבי
הדיכאון הכללי של מלחמה מתמשכת נוגע בכל אחד, והאמנות מושפעת בהתאם - גם אם האמנות הזו היא לכתוב פאנצ'ים בפלואו ראפ. ג'וני בוי (או כמו שאנחנו מכירים אותו, יונתן עמירן) בטור אישי על למה להיות ראפר קומי בישראל זה פחות ליל דיקי ויותר ליל דיכי
ישנו קשר אדוק במיוחד בין עולם הראפ לתחום הקומדיה, ולא רק כי בשני העולמות מדברים בפאנצ'ים. כבר כתבתי פה בעבר עלהמפגש בין מוזיקה וקומדיה, אבל ראפ הוא ז'אנר שמתאים את עצמו במיוחד להומור, ופה בישראל יש לנו מסורת מכובדת של ראפ הומוריסטי – שני שירי הראפ הראשונים שהוקלטו פה היו "האשם תמיד" ו"חומוס מטמטם", וגם היום תוכלו למצוא ראפרים קומיים בכל פינה. נגיד, סתם ככה, הראפר ג'וני בוי שמופיע מחר (יום ב') בלבונטין 7, ובמקרה גם כותב את הטור הזה והוא בעצם אני. אבל מה קורה כשראפר קומי מוצא את עצמו בישראל של 2025, מקום וזמן בו נראה ששום דבר לא כל-כך מצחיק? >>תכלה תשפ"ה וקללותיה: סיכום שנת דעיכה לתרבות בישראל
כשהתחלתי להוציא שירים ופרוייקטים של היפ-הופ, ניסיתי לשמור על איזון בין "ראפ מצחיק" ל"ראפ קומי". מה ההבדל בעצם? ראפ מצחיק הוא שיר ראפ שמשלב בו הומור – כמו שכמעט כל הראפרים הגדולים (מאמינם עד סגול 59) עושים; "ראפ קומי" הוא שיר שעצם קיומו הוא בדיחה, כמו שירי הראפ של להקת ה"לונלי איילד" או חלק (אבל לא כל) משיריו של לוקץ'. היה לי שירים על התמכרות ל"וולט", שיר באטל נגד אדם זר, שיר על להיות אפס, וגם סתם שירים עם מלא פאנצ'ים ומשחקי מילים. הייתם יכולים לקרוא לי "ראפר קומי", ולא הייתה לי שום בעיה עם זה, בעיקר כי לפחות אתם קוראים לי משהו. אבל אז, השנה, הגעתי לגיל שלושים, ומשהו השתנה.
רוב ההומור בשירים שלי היה מה שנקרא "הומור עצמי". ירדתי על עצמי, דיברתי על החסרונות והפגמים הרבים שלי בצורה מצחיקה. אבל ככל שהמצב העולמי, המדיני והאישי שלי התדרדר, התחלתי לכתוב חומרים כנים יותר, רציניים יותר וכן – גם עצובים יותר. אני לא חושב שאיבדתי את חוש ההומור שלי, אבל אפשר לראות ירידה בכמות הפאנצ'ים ושינוי בקול הראפ שלי. זה קרה לרבים לפני, בארץ ובעולם. צ'יילדיש גמבינו, שבא מעולם הקומדיה, דיבר על איך הוא מרגיש צורך להפחית עם הפאנץ' ליינים, ולהקת "שאזאמאט" המצויינת עברה משירים כמו "הארי פוטר" ו"אשכנזי בתחנה" לשירים הרבה יותר רציניים, במיוחד באלבום האחרון שלהם.
וכך הוצאתי השבוע את "באסה" – EP של שלושה שירים שמתארים את תחושת הדיכאון, או לפחות "דיכי", שאני נמצא בה בזמן האחרון. השיר הראשון, "ליל דיכי", שלמרות משחק המילים לא באמת קשור לראפר הקומי היהודי-אמריקאי, עוסק בתחושה הזאת שרבים מאיתנו סוחבים ש"החיים זה לא הכול, ולא הכול תמיד מצחיק". השיר השני, "כאבי גב", הוא שיר קומי יותר עם וורס מצחיק מאוד של אלפרבר, אבל עדיין עוסק בקשיים של הזדקנות. השיר האחרון "שמוק שלושים", הוא הגרסה שלי לאותו שיר מפורסם של טונה, בו אני מתמודד עם הגעתי לנקודת הציון הזאת, ושואל "כמה עוד אפשר לכתוב ולדמיין ת'הצלחה?".
ראפ קומי הוא עדיין חלק ממני ותמיד יהיה, ואני עדיין נהנה לכתוב ולבצע אותו. אבל תחושת הבאסה הכללית חזקה מדי, אי אפשר להתעלם ממנה. היא אופפת אותנו, מקיפה אותנו מכל מקום. האם זה אומר שכל הראפרים הקומיים יהפכו ליותר עצובים? האלבום האחרון של לוקץ', "הבדואי מצהלה", הוא בהחלט האלבום הרציני ביותר שהוציא מזה הרבה שנים, שלא לדבר על ג'ימבו ג'יי ושאזאמט שכבר ציינו פה. המלחמה, המצב הפוליטי, תחושת הייאוש, אלו דברים שמשפיעים על כולנו, גם אלה שכותבים שורות מצחיקות בחרוזים.
מחר (יום ב') אני הולך לעלות על במת הלבונטין, ולשיר את השירים המצחיקים שלי – אבל גם את אלה הפחות מצחיקים. יצטרפו אליי עוד אמנים שמשחקים על התפר הזה – כמו למשל איתי גל, שהאלבום שלו "לא מחדש לכם כלום" הוא אולי לא אלבום ראפ, אבל דוגמא מצויית לשילוב הזה בין מוזיקה קומית למוזיקה רצינית שעוסקת בתחושות דיכאון. זה הגיוני סך הכול, אומרים שצחוק זה התרופה הכי טובה, לא? אז מה יותר לעזור לך למאת מהדיכאון מכמה פאנצ'ים טובים? קרקס הראפ של ג'וני בוי, 15.9 (ב'), לבונטין 7 ת"א.לפרטים נוספים וכרטיסים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
למה אתן עוד פה: 8 תופעות מיותרות שהיו צריכות להסתיים מזמן
אל תתנו לירוק להטעות אתכם, יהיה יותר ממנו בלעדיה. רמת החייל (צילום: לב וקסמן)
בסוף השבוע האחרון סברי מרנן הסתיימה אחרי 323 פרקים ועשתה לנו חשק לחסל עוד כמה תופעות שעבר זמנן כבר מזמן. אם למישהו יש התנגדות למחיקה מוחלטת של רמת החייל או צמצום פאנלים אינסופיים של אקטואליה למינימום - זה הזמן להגיד, כי אנחנו לא רואים בעיניים
בסוף השבוע שודר בקשת 12 הפרק האחרון בהחלט של הסיטקום הישראלי "סברי מרנן". אז אמנם הם לא השתמשו באף אחד מההצעות שללעלילה לפרק הסיום של התכנית, אבל זה עדיין אירוע מרגש: תכנית שחשבנו, ותכלס פחדנו, שתלווה אותנו לנצח מגיעה לסיומה אחרי שמונה עונות ו-323 פרקים. ואם "סברי מרנן" יכולה לרדת מהאוויר, חשבנו איזה עוד תוכניות, תופעות ואירועים אנחנו פשוט מתים שסוף-סוף יעזבו אותנו.
אנחנו לא מדברים על "החדשות" – העיתונות היא כמובן כלב השמירה של הדמוקרטיה ובלה בלה בלה, אבל האם באמת מגיע לנו העונש של שעות ארוכות של שידור בערוצים המרכזיים שמלאות בתכנית פאנל אקטואליות, בה מגישים ופאנליסטים ברמת מקצועיות מתדרדרת לועסים את אותם סיפורי החדשות שכבר שמענו שוב ושוב? או גרוע מזה, פשוט צועקים אחד על השני? אולי אם נרכז את החדשות שבאמת חשובות לשעה וחצי בערב, נוכל להשקיע את זמן המסך הזה ביצירה ישראלית מקורית: דרמות, דוקומנטרי, קומדיות, רחמנא ליצלן? משהו מרענן, שהצופים לא יברחו ישר לנטפליקס. אה, אתם מעדיפים את איילה חסון צועקת? בעיה שלכם.
אתם באמת צריכים אותה מקשקשת לפני החדשות? "שבע עם איילה חסון". צילום מסך/ כאן11
סדרות פשע ישראליות
ז'אנר הפשע הטלוויזיוני אחראי לכמה מהיצירות המשובחות ביותר בהיסטוריית המסך הקטן, בעולם ובישראל. אבל בחייאת רבאק, כמה סדרות אנחנו צריכים על שוטרים, גנבים או המפגש ביניהם? זה מרגיש כאילו תסריטאי לא יקבל פיתוח לסדרה שלו אם אין לו כמות סבירה של שליפת אקדחים בכל עמוד. כולנו אוהבים את "הסופרנוס" ו"הסמויה" אבל יש גם עוד סדרות אמריקאיות שאפשר לקחת מהם השראה. מה עם דרמת מד"ב משרדית בסגנון "ניתוק" או פלאשבק היסטורי בסגנון "מד מן". רק לא עוד סצנה של חדר חקירות! אני אודה בהכול!
רגע, לא היתה לך כבר אחת לפני? "פטריק". צילום: מתוך פרומו הסדרה, רשת 13
פרודיות על ראפרים
ז'אנר ההיפ-הופ כבר הפך ממשהו שולי לז'אנר השולט במוזיקה העולמית, ומספיק לראות את הטירוף סביב קנדריק-דרייק. אז למה בארץ אנשים עדיין מייצרים סרטונים קומיים בהם הבדיחה היחידה היא "היי, אני עושה ראפ". למה אנחנו עדיין רואים קליפים דלי תקציב עם גופיות כדורסל, שרשרים מזוייפים, משקפי שמש ועוד אביזרים מתחפושת ה"ראפר" שמוכרים בברוריה. אה, והודעה לנשים: הקטע הזה שבחורה מעמידה פנים שהיא "גבר ראפר סטריאוטיפי" נעשה כבר. המון פעמים. וואי, הוא מעמיד פנים שהוא גבר קשוח ובעצם גר עם אמא שלו? איזה קונספט מרענן. אם בכל זאת בא לכם לעשות פארודיה על ראפ, לפחות תתרכזו בתת-ז'אנרים ספציפיים כדי לדייק – תנו לנו איזה פרודיית הייפר-פופ טובה!
פרסומות עם שירים
ואם כבר מדברים עם פשעים נגד תחום המוזיקה הקומית: אפשר להפסיק עם פרסומות שהם פשוט פרודיה על שיר מוכר? ווירד אל ינקוביק מתגלגל בקברו (הוא לא מת, הוא פשוט עובד על פרודיה על ערפדים). זה כבר הגיע למצב שנסרין קדרי מככבת בפרסומת שהיא פרודיה על השיר שהיא הרגע הוציאה! תנו ללהיט לפחות להימאס לפני שאתם מקריבים אותו על מזבח חברת הביטוח. ואם אנחנו כבר מדברים על פרסומות: האם כל דמות קומית אהובה צריכה להפוך לפרזנטורית? איפה הבושה? למה ברגע שיש דמות עם קאץ'-פרייז שתופס ב"ארץ נהדרת", אז חבר הקאסט כבר על הסט של פרסומת למשקה אנרגיה חדש. תנוחו לרגע.
רמת החייל
כן, אנחנו מציעים לבטל את כל אזור רמת החייל. זה אולי נשמע לכם כמו צעד דרסטי, אבל תנו לנו לשאול אתכם: מתי בפעם האחרונה הייתם צריכים להגיע לרמת החייל והייתם מרוצים מזה? זה תמיד איזה תור להפנייה שתקוע לכם בלו"ז כמו קוץ ברגל, או פגישה שאתם חייבים להספיק להגיע אליה, ואז אתם צריכים לפנות שעתיים של פקקים הלוך וחזור למקום שכוח-האל והחנייה הזה. די! כל העסקים שיש ברמת החייל צריכים להתפזר ברחבי תל-אביב והאזור עצמו הולך להיות משהו אחר לגמרי. שיהיה פארק מים. שיהיה רמי לוי אחד גדול. שיהיה שטח צבאי סגור – לא אכפת לנו, רק שישאר רחוק מהעין ומהלב.
בעעעעעעע. רחוב הברזל ברמת החייל (צילום: גוגל סטריט ויו)
שיחות טלפון
השנה היא 2025. טכנולוגיית התקשורת הבין אישית הגיעה לשיאים שלא יכולנו לדמיין בעבר. אז למה אנחנו עדיין צריכים לנהל שיחות טלפון בטלפון שלנו כאילו אנחנו אלכסנדר גרהם פאקינג בל! אם יש לך משהו באמת חשוב להגיד, תשלח את זה בהודעת וואטסאפ כמו בן אדם נורמלי – ולא אכפת לי אם אתה חבר, רופא, רואה חשבון – הודעה! בוואטסאפ! ואני מדבר על הודעה כתובה, כן? דיר באלק על הקלטות קוליות, הבן-דוד החורג של שיחות הטלפון שעדיין מסבך את הכול – הו, תודה ששלחת לי את הסיסמא של ה-WIFI בהודעה קולית של שלוש דקות, עכשיו אני פשוט אקשיב לה כל פעם שאני צריך להתחבר לאינטרנט! הטלפון הוא להודעות טקסט בלבד, ולשיחות מוקלטות מקבר רחל, כמובן.
טלפון בעיצוב סובייטי. צילום מסך מאתר Etsy
ארוחות משפחתיות
כולנו אוהבים את המשפחות שלנו. טוב, אולי לא כולנו – אבל הרבה מאיתנו. ועדיין, מי רוצה להיפגש איתם כל-כך הרבה? די, בילינו עם המשפחה המורכבת שלנו יותר מדי זמן ואין לנו יותר על מה לדבר. בין האוכל הבינוני תהיה שיחה משעממת על אקטואליה, תכנית הפשע החדשה של קשת, הפרסומת החדשה הזאת עם סטטיק והתור שיש לסבתא ברמת החייל. למי יש כוח לזה? אם כבר, צריך לעשות ארוחות משפחתיות בהפתעה. כל אחד ימצא משפחה חדשה, ויתארח אצלה לערב. נשמע כמו תכנית ריאליטי מעניינת, לא? אנחנו היינו צופים בזה! "משפחה מתחלפת".
לא עדיף עם אחרים? "בואו לאכול איתי". צילום: כאן 11
העולם המערבי
די, מיצינו. העולם המערבי הקפיטליסטי בו ארצות הברית היא הכוח השולט? נתנו לזה צ'אנס. זה בבירור לא עובד. תראו את ארצות הברית, תראו את הקרקס המטורף שקורה בממשלה שם: זה אמור להיות המודל לחיקוי שלנו? וזה לא שאירופה במצב הרבה יותר טוב. הגיע הזמן לתת למישהו אחר את המושכות, אולי לסינים הקומיניסטיים, או שכולנו פשוט נתחיל לחיות חיים פשוטים של שבט ילידי. מה רע בזה? לא צריך לקום כל בוקר לעבודה במשרד, ולהשתעמם בשיחות ברזייה. במקום זה נבלה את זמננו בציד, גידול תבואה, ופולחן דתי. נשמע כיף!
טוב חלאס, סיימנו. דונלד טראמפ (צילום: Getty Images)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הופעתו של קנדריק למאר בסופרבול היתה מעוררת מחלוקת, ויש לכך סיבה טובה - הוא ממש ניסה להפוך אותה להופעה מעוררת מחלוקת. ככה זה כשיש ראפר שרק רוצה לשבור את כל הכללים, ומביא את קומפטון גם לבמה הכי גדולה בעולם
אם מישהו עדיין מופתע שמופע מחצית הסופרבול של קנדריק לאמאר היה מפלג, הוא כנראה לא עוקב אחר השנה האחרונה בחייו של הראפר הגדול בעולם. לאורך כל עלייתו המטאורית, קונג פו קני היה ונותר דמות מפלגת בעולמות ההיפ הופ – כן, כולם יכולים להסכים על ראפר חיה, אבל כמות הנודניקים שלאורך השנים ניסו לפקפק ביכולותיו שוות ערך פחות או יותר לכמות מעריצי דרייק. ובשנה האחרונה, הוא החליט לאמץ את הפלגנות, ולייצר קו הפרדה ברור – הם מול אנחנו.
זה לא מקריות שההופעה המפלגת הזו, על נושאים מפלגים, שבשיאה השיר הכי מפלג ("Not Like Us"), התבצעה דווקא עכשיו מול הנשיא הכי מפלג בתולדות ארה"ב. קנדריק תמיד ידע לשים את האצבע על הדופק האמריקאי, ואז לתאר את הקצב בפלואו ויכולות סיפור ששמורות רק לו. ולמרות שמדובר בהופעה הכי נצפית בעולם, היא בהחלט לא יועדה לכולו – כי קריאה בסימבוליזם שקנדריק מייצר (ובאופן עקבי לאורך כל הקריירה שלו) מלמדת שההופעה הזו לא נוצרה עבור כולם. למעשה, היא נולדה בשביל להבדיל בין מי שההופעה עבורו, ומי שלא. בין מי שאוהב אותה, למי ששונא. בין אמריקה של קנדריק, לכל השאר. הם לא אנחנו, ככה המשחק הולך.
מינימליזם על הסט
הדבר הראשון שניכר בהופעה, וכנראה גם הדבר שהכי חשוב להבין עליה, זה שהיא המשך ישיר לתקופת הביף עם דרייק, והאלבום GNX שיצא בעקבותיו. זה אומר שההופעה היא מאוד רחוב – מחוספסת, מינימליסטית, ביטים חזקים, ראפ חזק עוד יותר. האלמנט הזה מתבטא בכל אספקט על הסט: מגרש שחור-לבן, משורטט בקווים חדים, עם תאורה מינימליסטית ואפלה שמהדהדת את אווירת רחובות קומפטון בשעות לילה. פנסי הרחוב בפינות המגרש עשו את זה די ברור לטעמי. ממכונית ה-GNX שבפתיחה (שמתפקדת כמעיין מכונית ליצנים לכל הרקדנים) ועד למעגל הסייפרי שבסיום – הכל צועק אסתטיקה ומינימליזם של השכונה ממנה בא קני.
אבל זה לא הדבר היחיד שהבמה הלא בימתית שמתוחה על המגרש מייצגת – בפינות המגרש מוארות פינות המעוצבות ככפתורי השליטה של שלט פלייסטיישן: ריבוע, משולש, עיגול ואיקס. לאורך ההופעה קנדריק נע בין הפינות בבמת המשחקים שיצר לו, מה שמגדיר את התמה הכי מובהקת של ההופעה, זו שסמואל אל. ג'קסון (בתפקיד הדוד סם) מציג כ"המשחק האמריקאי הגדול". התמה הזו מתפקדת, כהרגלו של קנדריק, במספר רבדים: גם בהתחייחסות למשחק הכה-אמריקאי פוטבול, אבל גם כמשחק שהאדם השחור צריך לשחק כדי להתקדם באמריקה, וגם כדימוי למשחק שהוא עצמו היה צריך לשחק בשנה האחרונה – הבאטל. ובעיקר, זו דרכו של קנדריק להציג את עצמו בתור האנטיתזה למשחק – הראפר האותנטי, הדבר האמיתי. הראפר הטהור ביותר שלא משחק את המשחק שאתם רוצים.
הסטליסט השערורייתי
הדרך הכי ברורה לראות זאת היא להסתכל על בחירת השירים, כמו גם הסדר שלהם. "המהפיכה עומדת להיות משודרת בטלוויזיה, בחרתם את הזמן הנכון אבל את האדם הלא נכון", הוא מכריז, רגע אחרי שפתח עם שיר שבכלל לא יצא (!). מהסטליסט שלו הושמטו להיטי ענק כמו "Swimming Pools" או "Alright", הפזמון המלודי הראשון מגיע רק בדקה השמינית. במקום זה קיבלתם אך ורק ראפ, אגרסיות, חספוס, ביטים חזקים, ראפ חזק יותר. אומרים שהופעת הסופרבול היא התרגיל השיווקי הגדול בעולם – האמנים לא מקבלים כסף על המופע (ולמעשה, בעיקר מוציאים על ההפקה), אבל הם מרוויחים בחזרה בקפיצת הסטרימינג. אם זה נכון (וזה נכון), זו לא דרך כל כך טובה לשווק את עצמך לעם האמריקאי. אבל זו כן דרך להעביר נקודה. והנקודה מתחילה להתבהר עם סמואל אל. ג'קסון בתפקיד חייו.
הדוד סם השחור
סמואל אל. ג'קסון הגדול קיבל את תפקיד מנחה המשחק האמריקאי הגדול, וצץ 4 פעמים לאורך ההופעה – בראשונה הוא מציג את קנדריק, בשניה הוא נוזף בו שהמופע "יותר מדי גטו", ודורש ממנו לשחק את המשחק. בהופעתו השלישית הוא מוריד לו 1 חיים (כי בכל זאת, משחק) על שימוש בצ'יט קוד (כי הוא הביא את החבר'ה מהשכונה להופיע איתו), וברביעי סוף סוף מחמיא לו על שנתן לאמריקה מה שהוא רוצה "משהו נחמד ורגוע", רגע לפני שהוא מזהיר אותו "לא לפשל את זה", כלומר את ההזדמנות לנצח במשחק.
אפילו מבלי להיכנס לסימליות של דמות הדוד סם, והבחירה לתת את התפקיד לאקטיביסט החתרני השחור שהוא גם במקרה השחקן הפופולרי סמואל אל. ג'קסון, ברור שהדמות הזו נועדה לייצג את הכללים למשחק – אל תעשה את זה יותר מדי גטו, תיזהר לא לעצבן את אמריקה הלבנה, תן לאמריקה איזה פזמון נחמד ורגוע. המשחק שאפרו-אמריקאים צריכים לשחק כדי להתקבל על ידי אמריקה, כדי לא להיחשב ת'אג, כדי שיספרו אותך כבן אדם. אני בספק אם טראמפ שישב בקהל הבין, אבל מי שחי את המשחק הזה כמו קנדריק, זיהה את המשפטים של הדוד סם בתור מה שאמריקה אומרת לו כל החיים.
הוא אשכרה עשה את השיר
טרום הסופרבול היו ספקולציות רבות שתהו אם קנדריק יבצע את הלהיט של השנה "Not Like Us", והוא עצמו התייחס לכך בקריצה לאורך ההופעה. "אני רוצה לבצע את השיר האהוב עליהם, אבל אתם יודעים שהם אוהבים לתבוע", הוא עוקץ את התביעה של דרייק, כך שברור שבסוף הוא יחזור לשיר עצמו דווקא כשהדוד סם אומר לו "אל תפשל את זה". אקט ההתרסה הזו אל מול ציפיות המשחק מלווה בהצהרה "40 אייקרים ופרד, זה גדול יותר ממוזיקה", שקורצת להבטחה שניתנה לעבדים משוחררים אחרי מלחמת השחרור, לספק להם שטח אדמה וכח עבודה. ההתרסה מול אמריקה לא באה סתם, מה שאתם רואים כרגע היא תוצאה של אותה הבטחה שהופרה. נוט לייק אס, שיר בדלני שמהלל את התרבות האפרו-אמריקאית ומבדל אותה מכל מי שעכשיו מתחנף אליה, הוא התוצאה של זה. זה ההקשר הרחב, ואל תנסו להגיד להם שזה יותר מדי גטו.
THIS MAN KENDRICK LAMAR JUST SMILED IN THE CAMERA AFTER COOKING DRAKE
אחרי שאצטדיון פוטבול שלם לעג לדרייק, המהפיכה שודרה בטלוויזיה. תאהבו את זה או תשנאו את זה, זה מה שגידלתם. אקט ההתרסה האחרון מול אמריקה התאגידית שנתקעה במשחק רייטינג בלתי נגמר. זה רק הגיוני לסיים עם "TV Off", ולא רק בזכות צעקת המאסטרדדדדדדד, אלא כי זה מה שתקבלו – ראפ אגרסיבי, בוטה, מחוספס, אותנטי לייק א מאדרפאקר. תקבלו גם פזמונים של סזה, אבל הם לא עבורכם. הם עבורו, כי הוא האיש שעומד בגינה הנאה, שעבד כדי לטפח אותה. אם לא בא לכם לראות, תכבו את הטלוויזיה. הוא לא בא לשחק את המשחק שלכם ושל אף אחד. אין מנצחים, גיים אובר.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מבלי ששמתם לב, חודש ינואר 2025 התמלא בלא פחות מ-7 אלבומי ראפ עברי בועט ובולט, במה שמסתמן כחודש חסר תקדים לז'אנר. אז מה כבר יצא, למה שווה להאזין ולאיזה אלבומים אנחנו עוד ממתינים עד סוף החודש? מתן שרון עושה סדר בכל הראפ הזה
אחרי מספיק שנים, נראה שאפשר להפסיק לדבר על שובו של ההיפ הופ הישראלי. הימים בהם הז'אנר היה בקיפאון הם כבר זיכרון נושן, ועכשיו הגיע תור הזה – רק בחודש ינואר הנוכחי, לא פחות משבעה אלבומים מרכזיים יוצאים בז'אנר (שזה, כמובן, לא כולל אינספור ראפרים צעירים שמוציאים כל הזמן). כמות ריליסים כזו ובסדר גודל כזה לא זכורה בערך מאז 2004, וגם אז זה היה עם אבי מסיקה אז לא נחשב. הפעם יש לנו את הטופ של ההיפ הופ, בחודש עמוס אחד – ויש גם שמועות על אלבום של טונה בדרך. אלו אלבומי הראפ שאתם צריכים להאזין להם עכשיו, וגם שניים שנחכה להמשך החודש עבורם.
שנתיים אחרי בכורת הסולו שלו, חבר פלא אוזן אברי ג'י מפיל אלבום סולו שני שאמנם עמוס אורחים (תיכף נגיע לזה), אבל גם מצליח להביא את האמנות שלו לפרונט, מבלי להתפשר לרגע על סאונד ההארדקור היפ הופ שלו. אברי הוא ראפר חברתי מהסוג שלא שם שום מחסום על הלשון, ובין מקצבי בום באפ לסאונד חלקלק תמצאו שפע של שורות דוקרות וחומר לעיסה למוח. וכאמור, שורת האורחים פשוט מרשימה – מקולגות לתקופה כמו עדן דרסו, כהן, סלימפים, דימה XR וביג סזו ועד אגדות ראפ עבר כמו וולקן וקלין. מה תקבלו:בעיטה לפנים, אבל דרך האוזן
אקו – פרא
בערך 8 שנים אחרי שאקו עברה לעשות ראפ בעברית, היצירה הכי שלמה ומורכבת שלה – ובהתאם לשם, גם הכי פרועה – נחתה החודש. "פרא" בן 35 הדקות מציג את אקו במגוון רחב של עולמות, החל מאגו והתרסה כראוי לראפרית, ועד לפגיעות וחשיפה כראוי לאמנית. אין שום אורחים באלבום, שהופק עם שורת מפיקים מצוינים כמו שאזי (שחר זיסמן), תומר "D Fine Us" כץ ובוי אצ'י, מה שמשאיר לאקו את כל הבמה לטקסטים חושפניים וראפ כמו שהיא לא נתנה עד היום. כיף לראות את ההתפתחות שלה מימי הג'יבריש באנגלית עם טיטו ועד הלום. מה תקבלו:TMI על ביטים, בקטע הכי טוב שיש
רביד פלוטניק – הדרך לשביל הזהב
כאילו שצריך להציג. הקרב החברי בינו לבין טונה על תואר מלך הראפ המקומי עוד ימשך גם אחרי, אבל האלבום החדש של פלוטניק, שיצא ממש לפני מספר ימים, הוא ניסיון לתפוס את מקומו כקול של דור. לא שעד עכשיו הוא התחמק מהמקום הזה, אבל השאיפה לתאר את הסבל שעובר על עם ישראלי – כאינדיבידואלים וכחברה – שמה אותו במקום שעוד לא הכיר, עם משקל שעוד לא ידע. התגובות הסותרות רק מחזקות את עצם היותו היוצר הכי רלוונטי ומעניין בראפ העברי – בין אם אתם אוהבים אותו, ובין אם לא. מה תקבלו:רביד בנאי הקליט אלבום עם דודו טסה תוך כדי האזנה לקנדריק.
דודא – שקוף
אשדוד רפריזענט. בשנים שעברו מאז שמבוא הדודאים פרצו לחיינו בדריל-אשדודי אוריג'ינל, יובל "דודא" ניאזוב עסק בלהרים את עצמו כפאוור האוס של היפ הופ ישראלי – אמן-יוצר-מפיק שמצליח להגיד את הדברים הכי ישירים בחספוס מוזיקלי מדבק, וגם המאסטרמייד מאחורי דודא גאנג, קולקטיב האמנים המוכשרים שאסף לצידו. והעבודה השתלמה עם האלבום הזה, שמספק את הגרסה החשופה והפתוחה ביותר שלו. הוא כבר לא אמן מבטיח, הוא כבר מסלול משלו. מה תקבלו:את כל הרגשות כולם בבת אחת
רון נשר – אסיפת הורים
אחרי יותר מדי שנים של התעסקות בתפל וריבים עם סטטיק, רון נשק מוציא את האלבום הכי שאפתני שלו, ונראה שהפעם זה עבד. גם השונאים הגדולים של נשר (ואלוהים, כמה שיש) מוכנים להודות שיש לו כישרון, ונדמה שבאלבום הזה הוא מציג אותו במלוא תפארתו, לצד התבגרות מוזיקלית שהובילה אותו ליצור כמה מהשירים החשופים והכנים בקריירה שלו. זה עדיין מיועד יותר למי שחובב סאונד מועדוני – כי בכל זאת, 69 על ההפקה – אבל מציג ראפ שלא מיועד רק לדיסים. חוץ מזה, יש פה אירוחים של ויק אוחנה הנהדר, ג'הבי, בוסקילז, מיני איחוד של "האדיוטים" וגם שיר שבאמת סוגר חשבונות עם סטטיק. לא, באמת – השיר עם סטטיק.
אלבומים שטרם יצאו
פלד – כאב ודמעות // 15.1
בעוד יומיים בלבד ישוחרר אלבום הסולו השישי של פלד, ובניגוד ל"טעטע ווי מייד איט" שהציג סוג של סיבוב ניצחון, מספיק לראות את שם האלבום ולהבין שמדובר בכיוון שונה. אם זה לא היה מספיק, הסינגל הראשון "בליבי כואב" מצביע על האופי – אלבום ראפ דיכאון, אלמנט שכבר קיבלנו מפלד בעבר בשירים ספורים, אבל הפעם יצבע בגווני המלחמה ומגיע במרוכז.
לוקץ – הבדואי מצהלה // 26.1
אם חשבתם שאתם יודעים הכל על הראפר הקומי והאיש הקראנצ'י של הלב שלי, אז האלבום הזה הולך לחשוף צד שלוקץ עוד לא נגע בו בשיריו – על חייו כמתמודד נפש. האלבום הופק בעיקרו על ידי דודא, ונוהל אמנותית בידי רביד פלוטניק, כך שהפוקוס יהיה יותר רציני מאלבומי עבר, ואם אתם רוצים לקבל טעימה, אין יותר מדויק מהסינגל החשוף "מתמודד" כדי להבין את הדקירות בלב שזה הולך לעשות לכם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו