ג'ייסון דנינו הולט מראה את הבולבול. אבל רוצה שתראו משהו חשוב יותר

כל פעם שמישהו קצת מוכר מחליט שהוא אמן עכשיו, נוצרת איזו מחשבה בלתי-רצונית של 'נו מה, מי היה נותן לו להציג אם הוא לא היה מפורסם?'. גם אצלי. מודה. זה קרה לי עם עברי לידר, עם גלעד כהנא, עם בוב דילן אפילו. וגם עם ג'ייסון דנינו הולט (או אם נדייק – ג'ייסון דנינו מוריס הולט). וכמו בחלק מהפעמים הקודמות (לא אסגיר אלו), גם הפעם הופתעתי לטובה לגלות שהצקצוק שלי היה מיותר. אז היום, כמו שאמרה פעם אחת נועה (בשינויים קלים): אני לא רוצה לדבר על ג'ייסון דנינו הולט הסלב, המגיש ב-MTV, השחקן, הבמאי, המחזאי. אני רוצה לדבר על ג'ייסון דנינו הולט האמן.

"מונוגומי קילז" של ג'ייסון דנינו הולט. צילום: רעות ברנע

מי שעוקב באינסטגרם יודע שדנינו הולט יוצר בשנים האחרונות באובססיביות. כן, יש ביצירה הזאת הרבה דימויים שחוזרים על עצמם, בעיקר כאלה קווירים והומו-אירוטיים, יש הרבה דיוקנאות עצמיים וגם הרבה בולבולים וחורי תחת. האם זה הופך אותו לאמן פחות "רציני"? התשובה היא לא. אלה הדימויים שחשוב לו לעסוק בהם, כמו שלאמנים אחרים חשוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כוורות הדבורים, מחזורי החיים של הצמח או הרמזור שמול הבית שלהם. אז הוא רושם, ומצייר, ויוצר הדפסים, ומיצבים, ומיצגים. עם הרבה בולבולים. בסדר.

בקיץ האחרון סיים דנינו הולט את הלימודים בתכנית התואר השני לאמנות בבצלאל. גם בתערוכת הבוגרים שלו כיכבו אותם דימויים, אבל כבר אז זה לא היה רק זה. התערוכה שילבה פרפורמנס, במסגרתו שני בחורים, שנראים קצת כמוהו (צעירים, שריריים, שזופים, מקועקעים ומפורסנגים) – החליפו אחת לשעה בין היצירות התלויות על הקיר, כך שנוצרה תערוכה דינמית. ההחלפה לא היתה רק לשם ההחלפה והגיוון, אלא גם לשם פעולת ההחלפה.

"מונוגומי קילז" של ג'ייסון דנינו הולט. צילום: רעות ברנע

ולא במקרה לקח דנינו הולט עבור המשימה את האנשים הספציפיים האלה. זה אחד הדברים שבולטים גם ברגע שנכנסים ל-Monogamy Kills, התערוכה החדשה שלו בגלריה אלפרד. זו לא לגמרי תערוכה, אבל תכף נגיע לזה. אחד הקריטריונים בעיני שהופכים תערוכה לטובה היא שכמבקר, אתה נכנס לחלל, והוא נראה לך אחר לגמרי ממה שאתה מכיר. ופה צריך להזכיר גם את בר ירושלמי שאצר את התערוכה ובעיקר היה שותף לכל המהלך הזה, ועשה הכל בחכמה רבה.

ובחזרה לג'ייסון. גם הוא לא מגדיר את מה שהוא מציג עכשיו (ועד סוף החודש) כתערוכה בלבד, אלא גם השקת מותג, חנות פופ אפ ומופע. הפעם, המופע הזה משלב גם את קהל המבקרים. הגלריה נחלקת לכמה חלקים: הדבר הראשון שמבחינים בו כשנכנסים הוא דלפק הבר, מאחוריו עומד הוא עצמו עומד (רוב הזמן) ומוזג בירה בכוסות ממותגות למבקרים. נותנים לנו בירה, לא ניקח? מרגע שנכנסתי לחלל לא רציתי לצאת ממנו, אבל הבירה חתמה את העניין סופית, כי אם יש לך בירה ביד, הרי לא תצא עד שתסיים אותה.

"מונוגומי קילז" של ג'ייסון דנינו הולט. צילום: רעות ברנע

חלקו האחד של הגלריה נצבע שחור ובמרכזו הוצבה מיטה גדולה, גם בה הכל ממותג – מהכיסוי הנעים עד מאוד ועד הכריות. לא נשב קצת? ברור שנשב. מעל המיטה אורות ניאון ולצידה קולב עם כובעי גרב לבנים, על כל אחד מהם כתובה תהייה אחרת אודות מערכות יחסים, סקס, דימוי עצמי וזהות. כמובן שגם התחתונים למכירה.

מול המיטה ניצבת (גם פה במהלך אוצרותי משובח) מראה מוארכת גדולה שלא קשה לנחש מה היה יכול להיות השימוש היומיומי שלה, אבל פה היא הופכת לעבודת האמנות הכי טובה בתערוכה – כשנורות הלד שבתוכה מרצדות כל פעם את אותם המשפטים שמוטבעים על הכובעים (וגם על תחתונים שעל קולב סמוך), בצבעים ובקומפוזיציות שונות, רגע חושפים את המתבונן בהם ורגע לא. את זה שאני תומכת במראות בכל תערוכה אתם כבר יודעים, אבל השימוש במראה הזו לטובת כל הדברים הללו גם יחד, הופך אותה לכזו שמטיחה בפנים שלנו את כל מה שאנחנו מתחבטים בו ביום יום.

"מונוגומי קילז" של ג'ייסון דנינו הולט. צילום: רעות ברנע

חלקה השני של התערוכה הוא המקלחת, ממש כזו פיזית שזורמים ממנה מים, מוקפת בווילונות אמבטיה צבעוניים, גם הם עם הדפסי הציורים הדיגיטליים וגם הם למכירה. החלק השלישי הוא חדר פנימי, עמוס בעשרות כריות שזרוקות על הרצפה כמו איזו זולה ביתית, כולן מודפסות באותן העבודות האובססיביות, על חלקן אפשר לאתר את פניו של דנינו הולט עצמו, על חלקן רפרנסים מתולדות האמנות, על חלקן חתולים. וגם במקרה הזה – הרבה בולבולים.

"מונוגומי קילז" של ג'ייסון דנינו הולט. צילום: רעות ברנע

במרכז החלל שולחן, גם הוא מאפשר השתקפות עצמית אבל לטובתה צריך להתכופף קצת, כמו נרקיס אל הביצה, כדי לאתר את הבבואה שלך. על הכריות יושבים ויושבות אנשים ונשים ומשוחחים. ג'ייסון רוצה שהם ישוחחו על מונוגמיה, אבל השיחות זורמות באופן טבעי גם למקומות אחרים. וכמו בתערוכה בבצלאל, גם הפעם יש כאלה שתפקידם להזרים – במקרה הזה לא את העבודות על הקירות, אלא את השיחות. ואת הבירה.

"מונוגומי קילז" של ג'ייסון דנינו הולט. צילום: רעות ברנע

מעבר לכל אלה יש גם קולב עם טישירטים עליהן רישומים של (איך ניחשתם) בולבולים ביחס לחפצים יומיומיים אחרים (מבוסס על תמונות שהוא ביקש שישלחו לו, כאלה שצולמו לשם מתן קנה מידה לגודל האיבר), כיסויי סמאטרפונים למכירה, וצלחות, ומגבות, והכל ממותג תחת אותו השם – המונוגמיה הורגת. כששאלתי את ג'ייסון אם הוא באמת מאמין בזה – הוא ענה שקצת כן. ואולי זו לא רק המונוגמיה שאנחנו מכירים, זו הזוגית, אלא המונוגמיה של עולם האמנות, שקצת שבוי בתוך תבניות, ובעולם של היום מחפש דרכים לפרק אותן.
Monogamy Kills בגלריה אלפרד, לפרטים נוספים