26 מילים של גלית דיסטל-אטבריאן משקרות את כל הסיפור

"אני לא שייכת לצד הימני במפת הימין ימין, אני שייכת ל'ריאל פוליטיק' של נתניהו. תפיסת הביטחון שלו שונה מאוד מזו של בן גביר ובעיניי טוב שכך".

26 מילים של השרה גלית דיסטל-אטבריאן, שנאמרו היום הבוקר גלי צה"ל בשידור אצל עופר חדד, מספרות את כל הסיפור. סליחה, משקרות את כל הסיפור. כי 26 המילים האלו, ויותר מהן הביטוי "הריאל פוליטיק של נתניהו" הן הכל. הן השקר, הן האמת, הן הפרצוף האחד והן הפרצוף השני. "תפיסת הביטחון של נתניהו"? סליחה, גברת, כאן זה סניף של יילו. על מה את לעזאזל מקשקשת? הביטחון היחיד שמעניין את נתניהו זה הביטחון האישי שלו על הכיסא. ובשביל זה הוא ימכרו את כולם. גם את בן גביר. וגם אותך, גלית דיסטל-אטבריאן. זאת רק שאלה של זמן והזדמנות.

החלק הראשון של הסיפור הוא על ה"ימין-ימין". כלומר, חבורת משיחיסטים מופרעת שמערבבת אמונה דתית עם לאומנות על ספידים. אין להם תוכנית מדינית סדורה או עם איזשהו הגיון מאחוריה כי יש להם שאיפות לגדולה ולעליונות. שוויון מפחיד אותם כי זה אומר שהם לא "אתה בחרתנו". דמוקרטיה זה השטן. החלק השני הוא ה"ריאל פוליטיק". כן, עכשיו פתאום ריאל פוליטיק? או מציאות בכלל? אנשים שבממשלה הקודמת קרעו קריעה כי לא הרשו ליהודים לעלות להר להבעיר את המזרח התיכון שותקים במקרה הטוב, או פתאום מגלים את האור. הבעיה היא לא בתגובה המתונה – אלוהים יודעת שאנחנו תמיד בעד פשרה – אלא עם ההצביעות. פתאום אלוהים והמשכן שלו חשובים, אבל לא מספיק חשובים כדי להתסכן בזימון לועדת חקירה.

אז מה יש לנו? מחנה פוליטי שלם שנגרר על ידי קיצוניים לכיוון מלחמת דת כוללת, שיודע לתקוף יריבים פוליטיים על חוסר עשיה, אבל כשהוא בשלטון הוא פתאום מגלה את הפרגמטיות, עושה בדיוק את אותם הדברים ומוצא להם הצדקה פנימית. זאת ההגדרה המילונית של פופוליזם פוליטי. וזה כמובן מחבר אותנו לנקודה הרלוונטית ביותר לתקופה הנוכחית. בגלל הדיסוננס הקבוע בין האידיאלוגיה האולטרה קיצונית לבין המציאות, הפוליטיקאי מימין תמיד חייב להאשים מישהו. להפנות אצבע לאיזה דימון מרושע שבגללו הכל מקולקל. שאם הוא לא היה, הימין היה יכול לממש את האידיאולוגיה שלו.

ברור הרי שהעוול בכיבוש הוא לא האלימות הישראלית אלא רק מי שמדווח עליה. ברור לחלוטין שהבעיה במאחזים היא לא ההשתלטות על קרקעות אלא בג"צ שעוצר אותה (לפעמים). ברור שהבעיה בפיגועים היא לא סכסוך דתי/לאומי רב שנים אלא צה"ל וקרן וקסלר שהפכה אותו ל"לא מספיק אגרסיבי". אבל התלונה היא לא למתנחלים. הם, כאמור, רק מיעוט אגרסיבי וצעקני. הבעיה האמיתית היא הימין הפוליטי הישראלי, זה שנכנע באופן מוחלט לגחמות של המיעוט הקיצוני מצד אחד, ולמשפחת המלוכה שהוא הכתיר על עצמו מצד שני. הם וחבורת השופרות העלובים מסביבם, שמנסים לרכב על הדרקון.

הרי את בנימין נתניהו והחבורה המטופשת שסובבת אותו לא באמת מעניין הר הבית. מעניין אותו השלטון, ואם הדרך לשם עוברת בפלרטוט עם מלחמת דת כוללת, זה מה יש. הרי מה זה "איראן"? התירוץ המושלם. "נביא שוויון לפריפריה ורווחה כלכלית. אבל אחרי שנטפל באיראן", זה הדבר הכי קרוב שיש לנתניהו לתפיסת ביטחון. ביטחון ביציבות הכיסא שלו. הדרך לשמירת השלטון עובר רק במקום אחד – הוצאת ערביי ישראל מהמשוואה. כל עוד הערבים במשחק הפוליטי הימין לא יכול להבטיח את השלטון. בלעדיהם, בטח כל עוד החרדים איתו, הימין ישלוט לנצח. וכל מה שאנחנו רואים כאן עכשיו, כל "הרפורמה", כל השינויים, כל נסיונות ההשתלטות מגיעים מאותו המקום.

כמות הפעמים שבהם בג"צ עצר פעילות של צה"ל בשטחים הכבושים היא אפסית. רוב העתירות נדחות מסיבות בטחוניות. בג"צ הוא המכשיר הכי גדול של הכיבוש. אבל הוא הרשע המושלם כי לא מאפשר לפגוע בערבים אזרחי ישראל. זאת גם הבעיה של חוקי היסוד. הם לא מאפשרים עליונות יהודית שמבטיחה את שלטון הימין.

הר הבית הוא בדיוק המקום שבו השקרים נחשפים. שבו גם ממשלת הימין ימין על מלא מלא מתגלה כאוסף של אנשים שרק השלטון מעניין אותם. אנשים שלפני שנה בדיוק עלו על בריקדות בגלל החלטת ממשלה, מקבלים עכשיו את אותה ההחלטה כאילו לא קרה כלום, מסבירים כמה זה טוב "שלנתניהו יש תפיסה שונה מבן גביר" (כל עוד זה לא מסכן את הממשל) ואז בערב שולחים את "הפטריוטים" לרמוז שזה אשמת השב"כ/הצבא/בג"צ.

ורק מילה אחרונה על הר הבית: אחד הדברים היותר מרשימים בימין הישראלי הוא חוסר היכולת ללמוד את הלקח הנכון מההיסטוריה. בשתי הפעמים הקודמות שבהם הייתה לעם היהודי עצמאות מדינית, זה נגמר בגלל השליטה בהר הבית. כי היהודים השתמשו בבית המקדש לעבודה זרה, או כתרוץ למלחמת אחים.·הר הבית הוא מלכודת דבש. כי ברגע שהוא מתקיים, יש את אלו שחושבים שבגלל שהם משרתים אותו, יש להם מעמד עליון. שמותר להם לעשות הכל. כי אלוהים איתם. הר הבית הוא מבחן והם נכשלים בו כל פעם מחדש. הר הבית הוא עגל הזהב של ימינו. לכאורה דרך לעבוד את אלוהים, אבל בעצם למרוד בכל מה שהוא מייצג.