געגועים לתל אביב: 20 דברים שאנחנו כבר מתגעגעים אליהם
מי היה מאמין שהקורונה תגרום לנו להתגעגע כל כך מהר לכל מה שאהבנו ותיעבנו בתל אביב? מהחופים הזהובים והשדרות הירוקות ועד ה-FOMO והחיבוקים בהגזמה: ים של געגוע
1. ללכת לים
בכלל לא משנה אם אתם אוהבים את הים או לא. עצם האפשרות לברוח אל החוף – להיבלע בהמון ההומה של חוף בוגרשוב או חוף הילטון, להתמוסס אל השקט של חופי רידינג ועג'מי, אפילו לטבול בכחול הקטן של הים התיכון עם כל הג'יפה שמתנקזת אליו – היא התל אביביות בהתגלמותה. זה הדיפולט שלנו: כשדברים נעשים קשוחים אנחנו הולכים רגע לים. עכשיו קשוח ואין ים. לכן הים מלוח.
2. לשבת במנזר
סתם ככה, לשבת במנזר אחה"צ באמצע השבוע. לבד או עם חברים שנתקלת בהם במקרה. למנזר הולכים כשאין ללכת, ואף פעם אין לאן ללכת, אז תמיד הולכים למנזר. אלכוהול זול יחסית, אוכל מעולה יחסית, אנשים חמודים יחסית. זה יכול להיות גם כל מקום אחר שאתם אוהבים לשבת בו בקז'ואל. תרגישו רגע את הצביטה הזאת בלב.
3. לרקוד בבלוק
ברגעים אלה ממש, הרעיון של להיות מוקפים במאות אנשים מיוזעים ומתנשפים בחלל סגור ורועש נשמע כמו סיוט אפידמיולוגי, אבל רק לפני חודשיים זה היה גן העדן הפלאי של עשרות אלפי קלאברים, היכן שמוזיקה היא תמיד התשובה ואהבה תמיד מצילה את היום וכולם שמחים. והכי עצוב: הדודא לרחבת הריקודים רק תלך ותחריף. מסיבות זום איכשהו פשוט לא עושות את הטריק.
4. לאכול בטאיזו
או בכל מסעדה עילית אחרת בעיר. נסו להיזכר בפעם האחרונה שהתענגתם בהן על ביס, כי הולך כנראה לעבור די הרבה זמן עד שתתענגו ככה שוב. כל הסימנים מראים שבכלכלה שתישאר כאן אחרי הקורונה רובנו נהיה עסוקים יותר בגיוון תבשיל העדשים היומי, מקסימום נשקיע באוכל רחוב זול, ובעולם כולו כבר מספידים את תור הזהב של הפודיז. ואנחנו אומרים: נבכה כשזה יקרה. כרגע פשוט בא לנו קארי סרטנים.
5. לפגוש חברים
כן כן, כולם בתל אביב חשים עצמם מיזנטרופים מגניבים, אבל אחרי שבועיים בבידוד כבר מותר להשפיל את עצמנו ולומר שלא פשוט לחיות בלי האופציה של להבריז לחברים, להימנע מפגישות עם חברים ולחמוק ממפגשי חברים. גם אם אנחנו יצור אנטי-חברתי, אנחנו עדיין זקוקים לאנטי-חיי-חברה שלנו. תהיו בני אדם, טלפנו לחבריכם הקרובים כדי שיוכלו לסנן אתכם.
6. להתנחל בקפה
שעות על הפוך גדול וסלט. עם הלפטופ. עם חברים שעברו בסביבה. עם הבריסטה שכבר יודע איך אתם אוהבים את הקפה שלכם ומה תאכלו בצהריים. איזה כיף זה בתי קפה. איזה כיף זה ריח של קפה. איזה כיף זה קפה שכונתי קבוע. מה לא היינו נותנים עכשיו כדי שמלצרית תזעף עלינו בנחמה וחצי.
7. לצאת מהעיר
בכל פעם שאנחנו יוצאים מהעיר, הריאות נפתחות והעיניים נוצצות ואפשר פתאום לנשום ולראות שהעולם מתקיים גם מחוץ לבועת האספלט המלחיצה שלנו, להבין כמה יפה היא ארצנו, לשאול למה אנחנו לא גרים כאן בעצם, לענות אה כי אין כאן עבודה וזה ארבע שעות כל יום בפקקים לתוך גוש דן, טוב מה אין פה בית קפה נורמלי, לא שמעו פה על חלב סויה, בוא נעוף הביתה נעצור אצל הערבים לחומוס. לא לתחושת המרחבים אנו זקוקים, אלא למונולוג הפנימי הזה.
8. לעשות שופינג
תרבות השפע המסחררת, חופש הבחירה האינסופי בין מוצרים סיניים זולים מסדנאות יזע יעילות, השיטוט ברחובות וקניונים בחיפוש לא מוגדר אחר האושר החומרי – כל אלה ספגו מכה אנושה וכנראה שזה לא דבר רע אם אתם גרטה תונברג. אבל זה כן דבר רע אם אתם חארות של בני אדם כמונו שרק תוהים בתוגה מתי תהיה הפעם הבאה שנפרק סניף פרימארק בברלין.
9. להסתפר ולטפח
הזנחה עצמית היא צו השעה, כולנו צחנה בטרנינג וכשזה ייגמר נצא כולנו מבתינו כגודזילות מגודלות ציפורניים ושיער. זו העת לפאניקה. האם כבר עשיתן על עצמכן ניסויים לא חוקיים במני-פדי? האם כבר ערכתם ניסויים בגזיזה עצמית? האם אתם נראים כמו אדוארד ידי-מספריים? מי היה מאמין שהציוויליזציה תקרוס כה מהר לכדי קאמבק של שבט דב המערות.
10. לטוס לחו"ל
אנחנו לא יכולות אפילו לחשוב על זה מרוב שזה עצוב.
11. לתקוע פיצה שיכורים באמצע הלילה
איזה מין עולם הוא זה שאי אפשר לתקוע בו פיצה ברחוב באמצע הלילה כשאתה שיכור מהעכוז? כשאנחנו יוצאים מזה אנחנו קונים שקיות של תבלין פיצה צ'יפי לכולם.
12. לספוג תרבות
ועכשיו ברצינות: ריק במוזיאון תל אביב, שממה בבית הלנה רובינשטיין, דממה בבית ליסין ובקאמרי, שקט כמו המוות בקולנוע ובאולמות ההופעות. אנחנו כל כך מתגעגעים לתרבות של תל אביב שקשה לנו לנשום.
13. לנעול נעלי עקב
ולבחור תיק ליציאה. וללבוש שמלה. ולצאת. ולפגוש אנשים שהם לא הילדים שלך.
14. להבריז מיציאה
הדבר היחיד שיותר כיפי מלצאת בלילה עם חברים, זה לקבוע לצאת בלילה עם חברים ואז ברגע האחרון להישאר להצחין בבית. עכשיו שאין למי ולמה להבריז ולא ברור מתי נוכל להבריז בפעם הבאה, מתברר כמה אנו זקוקים לאופציה. ככה זה, אתה לא יודע מה יש לך ביד עד שזה מבריז לך.
15. לפרק פיתה
הו, ג'סמינו. הו, המזנון. הו, הקוסם. הו, כל פיתה בכל חתוליה בעצם. אוכל רחוב היה חלק כה מהותי מחיי העיר ומחיינו, עד כי קשה לחלקנו להבין מה אנחנו אמורים לאכול עכשיו. ואל תגידו לנו "טייק אווי". זה מעליב.
16. לשוטט בכרמל
זה לא רק געגוע לצבעים ולריחות ולטעמים. סגירת שוק הכרמל היא פשע נגד תושבי מרכז העיר. הרבה יותר מאוורר שם מכל סופרמרקט רוחש חיידקים. כבר כתבנו על זה. למה לא מקשיבים לנו בבית הזה.
17. לטייל בשדרה
זאת כאילו קלישאה על תל אביב, אבל כולנו כאילו קלישאה על תל אביב ולטייל בשדרה מקצה לקצה זה דבר נעים ותל אביבי ביותר. אם אתם גרים 100 מטר משדרה כלשהי, לכו אליה ומסרו לה ד"ש מכולנו.
18. להרגיש פומו
לא חשבנו שנתגעגע ל-FOMO כל כך מהר, אבל התחושה שמשהו טוב יותר קורה איפשהו בעיר ממש עכשיו ואנחנו מחמיצים אותו הייתה חיונית כנראה לשפיות היחסית שטיפחנו. הידיעה שבימי הקורונה לא קורה שום דבר טוב יותר בשום מקום – מזעזעת את אמות הסיפים שלנו ומערערת את רקמת הקיום העירונית.
19. לחבק חברים
אפוקליפסת החיבוקים של הקורונה היא מכת-מוות לתרבות החיבוקים הלבנטינית שתל אביב אימצה בעליצות, והיא תשנה את אופיה החברתי של העיר גם אחרי שנחזור לאיזושהי נורמליות. עוד מוקדם להעריך את האפקט המצטבר של ההימנעות ממגע פיזי, אבל לפחות באוגוסט יהיה קצת פחות דביק.
20. לזרום לסטוץ
חרף השמועות על חגיגות בטינדר ובגריינדר שמתעלמות מהנחיות הבידוד, מרבית תושבי תל אביב שומרי חוק ונחרדים מעצם המחשבה על החלפת נוזלי גוף עם אדם זר. לפגוש עכשיו מישהו שלא מכירים וללכת איתו למיטה זה קצת כמו ללקק כפתורי מעלית באיכילוב. לכו לכו יא מרבצי קורונה מהלכים.
