"דדפול": זה אמור להיות סרט פרודי. פרודיה יש, סרט אין

"דדפול" הוא סרט שמאמת אותך עם העובדה שאתה כבר זקן. קחו אותי כמבקר מבחן: פעם הייתם זורקים לעברי בדיחות סקס ורפרנסים תרבותיים משנות ה-80 והייתי מרוצה. אבל מול "דדפול" מצאתי את עצמי מרגיש משהו שלא חשבתי שארגיש מול סרט הקומיקס עתיר התקציב הראשון שמיועד לבני 18 ומעלה – אדישות.

לזכותו של טים מילר, שזה סרטו הראשון, ולצמד הכותבים שאיתו (שמכנים את עצמם ״הגיבורים האמיתיים של העסק״ בכתוביות הפתיחה המבריקות) יאמר שהם הבינו בדיוק את החומר שאיתו הם מתעסקים, ועשו שירות מאוד טוב ונוח לדדפול, למעריצים הותיקים וגם למי שלא מכיר את הדמות (אבל כבר שבע מסרטי מארוול הרגילים). הרי דדפול, שכיר חרב עם פה ג'ורה, הוא האנטי-הגיבור שאנחנו צריכים לאור האינפלציה הבלתי פוסקת של אנשים בטייטס שנלחמים בפשע. לא הכל חייב להיות קודר ונורא ומלא פאתוס (היי "באטמן מול סופרמן"!), הנה גיבור שמודע לצופים, שובר את הקיר הרביעי, זורק בדיחות על אשכים ועל פטיש לחדי קרן, וכל הזמן מודע לזה שהוא (ואנחנו) בסרט. ב"דדפול", המדיום הוא המסר. יותר מכל, "דדפול" מזכיר את סרטי הפרודיות של שנות השמונים – התרפקות נעימה בקצב מהיר על רפרנסים תרבותיים, מין ממתק שמקבלים בתמורה לנאמנות שלנו לז'אנר. זיהיתם את הבדיחה על פרופסור X? איזה כיף לכם. זיהיתם את הרפרנס ל"מלחמת הכוכבים"? עוד ממתק. "דדפול" הוא ה״איש משפחה״ של סרטי הקומיקס: מהיר, עמוס, אלים ומתאמץ מאוד לא לדפוק חשבון.

אבל יש גם משהו מרוקן לחלוטין בצפייה ב"דדפול". על מנת לספק את הסחורה, נאלצו הכותבים לוותר על דברים כמו עלילה מעניינת או תפניות מקוריות. מבחינתם, זה לא מה שהקהל הגיע לקבל. הקהל הגיע בשביל לקבל כמות סיטונאית של פאנצ'ים והמונה דופק. לכן התסריט של "דדפול" הוא עירום למדי – יש בו סיפור מקור חסר מקוריות, יש בו רשע לא מספיק מעניין, יש בו תפניות ברורות כשמש וחורים די עבים בעלילה. הכותבים רצו להניח יסודות ברורים של סרט קומיקס שיסחבו את כל שאר ההברקות שלהם. אבל היסודות האלו נותרו חשופים מדי.

למה להיות כבד כל כך? הרי "דדפול" אמור להיות כולו כיף, מהירות, סקס ומודעות עצמית. באנו בשביל שישברו לנו את הקיר הרביעי, אז מה זה משנה מה תלוי על הקירות האחרים? אם מסתפקים בזה, אז "דדפול" הוא מוצלח למדי. הבעיה היא שאחרי שקיבלנו סרטים חכמים רגישים וגם מצחיקים ומודעים לעצמם כמו ״שומרי הגלקסיה״ או סרטים שעוסקים באלימות קולנועית לצד הרצון להיות גיבור כמו ״קיק אס״, דדפול לא מוסיף שום דבר חשוב לקאנון. הוא בעיקר מרגיש כמו אתנחתא נחמדה שנועדה לתת לנו מרווח נשימה לפני שנאלץ לצלול שוב למחוזות הרצינות של "קפטן אמריקה" ושאר החברים שינחתו פה לקראת הקיץ. נו טוב, לפחות בזמן שאנחנו מחכים, יש בדיחה על הביצים של וולברין.

השורה התחתונה: כיף חסר נשמה