"דדפול & וולברין" מבדר, אפילו מאוד. אבל זה לא בזכות יו ג'קמן

ב-2016 "דדפול" היה הילד החורג בקרב גיבורי-העל. לא רק שהסרט הופק על ידי אולפני פוקס המאה ה-20, ולכן לא השתייך ליקום של מארוול, הוא גם לא התנהג כמו אחד מהחבר'ה. בדיחות בוטות ואלימות גראפית ייעדו אותו לקהל בוגר יחסית, והעיקר – ריאן ריינולדס פנה ישירות לצופים, ועשה צחוק מכל הקלישאות של הז'אנר ומהתעשייה שהתפתחה סביבו, מה שהפך את הסרט למטא-קולנועי. סרט ההמשך שנתיים אחרי כן עשה אותו דבר, רק פחות טוב, אך שניהם זכו להצלחה קופתית מרשימה.

>> מציאות נושכת: "ריאליטי" משאיר טעם עיקש של אירוניה מרה

בשנים שחלפו מאז קרו שני דברים גדולים בביזנס של סרטי הקומיקס – דיסני רכשו את אולפני פוקס, ורבים מסרטי סאגת המולטיוורס של מארוול/דיסני אכזבו בקופות. כך יצא שבגיחתו השלישית למסך דדפול צורף ליקום של מארוול, קיבל 200 מיליון דולר (יותר מהתקציב של שני הסרטים הקודמים יחד), ומילד חורג הוא הפך למושיע הגדול. הוא עצמו אומר כמה פעמים בסרט שהוא ישו של מארוול, וברגע מפתח הוא אף מצולם ככה. בהתחשב בזה ש"דדפול & וולברין" הוא הסרט יחידי של מארוול שיוצא השנה למסכים, הוא נושא על כתפיו אחריות גדולה (ולא במובן של המוטו של ספיידרמן).

ווייד ווילסון, המכונה דדפול, לא סותם את הפה, מה שהופך את סרטיו לסוג של מופעי סטנדאפ. הפעם צורף אליו וולברין (יו ג'קמן) בתפקיד הסטרייט מן, והזיווג של שני ההפכים נועד למכור הרבה כרטיסים. יש לא מעט סיבות לראות את הסרט, אבל דווקא הזיווג הזה אינו אחת מהן. לדדפול נכתבו שלל בדיחות ועקיצות מוצלחות (יותר מעשרים מהן רומזות לסקס של גברים עם גברים), וריינולדס חוגג על כל אחת ואחת מהן. אבל ג'קמן מגלם את המוטאנט – שלראשונה עוטה את בגד הגוף הצהוב מהקומיקס – כגבר דכאוני וחמור סבר שאינו מחייך ולו פעם אחת, גם לא מבפנים. כתוצאה מכך, לא נוצר חיבור אמיתי בין השניים, והחידודים של ווייד אינם מרוויחים דבר מהנוכחות של לוגן לצידו. במקום לשוחח, מדי כמה סצנות הם הולכים מכות זה עם זה, שזה אומר הרבה להבים שחודרים לגוף בלי להשאיר אימפקט. הכוריאוגרפיה אמנם מושקעת, אבל כשאנחנו לא דואגים לשלומם של הגיבורים הקרבות נטולי מתח. באחת הפעמים ההתגוששות ביניהם מלווה בשיר "You're the One That I Want" מתוך "גריז", כמעין רמז לכך שזה ביטוי לאהבה בין שני הגברים.

אבל מה בכלל וולברין עושה פה? הוא הרי מת ב-2017 ב"לוגאן". "דדפול" מלא בדיחות על "ציר הזמן המקודש" ועל כישלון סרטי המולטיוורס, אבל הוא בכל זאת מנצל את הרעיונות האלה כדי להשיב לחיים גרסה של וולברין. הפתיחה המצוינת משחקת עם הקלישאה של "Comic book death" (המוות הלא סופי של גיבורי קומיקס) באופן חצוף, בוטה ומצחיק, תוך כדי שריינולדס משחזר את הצעדים של אן סינק מהווידאו-קליפ של "Bye Bye Bye", שמושמע בפסקול. רק שלא כל הסרט מצליח לעמוד ברמה של הפתיחה. גם בהמשך נשמעים שלל שירים משנות השמונים והתשעים, והם משמשים מעין רמז מטרים להופעות של גיבורים מהשנים ההן. הרעיון ממש נחמד, אבל האורחים המכובדים לא מנוצלים, אלא מושלכים מהר מדי לתוך סיקוונס אקשן המוני טיפוסי.

שניים שמקבלים תפקידים עם יותר בשר, ומספקים הופעות מעולות, הם מתיו מקפיידן (טום וומבסגאנס ב"יורשים") ואמה קורין (הנסיכה דיאנה ב"הכתר") כנבלים של הסרט. קורין מגלמת את קסנדרה נובה, אחותו התאומה – כולל הקרחת – של פרופסור אקס מסרטי "אקס-מן", והיא נעזרת באפקט מיוחד מוצלח שמספק דימוי חזותי מצמרר של חדירה למוחות של אנשים. יש כמובן גם הופעות אורח של חברים ביקום של מארוול, וכמה בדיחות על דמויות שלא התייצבו למרות הציפיות. הבדיחה בתום כותרות הסיום חוזרת לאחת מהופעות האורח בסרט, ושווה לחכות לה.

יש לציין שהבמאי שון לוי חתום על הרבה קומדיות משעשעות, בהן שלושת סרטי "לילה מוטרף במוזיאון". הוא השתתף בכתיבת התסריט יחד עם ריינולדס עצמו ועוד שלושה גברים. הניסיון לצקת לסיפור גם קצת רגש לא עובד, אבל רוב הזמן "דדפול & וולברין" מבדר, לפעמים אפילו מאוד, בעיקר בזכות הדמות הקשקשנית שבמרכזו, והשחקן שמגלם אותה כמו שרק הוא יכול.
3.5 כוכבים
Deadpool & Wolverine בימוי: שון לוי. עם ריאן ריינולדס, יו ג'קמן, אמה קורין, מתיו מקפיידן. ארה"ב 2024, 128 דק'