מראה שבורה: המציאות של "דה בויז" קרובה יותר ממה שהיינו רוצים

בכל פעם שאני שומע תלונות על "דה בויז" אני מופתע מחדש. כבר ארבע עונות היא מנצחת מחדש בקטגוריית "סדרת גיבורי העל הכי טובה" – ותמיד יש תלונות. בעונה הקודמת התלונה המרכזית הייתה שהעונה "לא התקדמה לשום מקום", אבל היא בפירוש הייתה עונת הכנה שבנתה את הקרקע לעונה הרביעית. כעת העונה הרביעית הסתיימה ולכל אורכה, עוד מהפרקים הראשונים, ראינו את אותן תלונות. מאט דונאטו מאתר IGN האמריקאי כתב על פרק הסיום שהוא "נותן לנו עוד מאותו הדבר, ללא האגרופים השטניים מתחת לחגורה שהתכנית פעם דחפה לנו לגרון". וצריך להגיד: בולשיט.

>> מאסטר בטלוויזיה: דירוג 20 הסדרות שאתם חייבים לראות עכשיו

אפשר אולי היה להבין את הטענות נגד "דה בויז" בתחילת העונה, אבל לקראת סופה היא ממש תפסה תאוצה והתחילה לקדם דברים באופן משמעותי, ממש עד הסוף המר. העונה הרביעית הסתיימה בטון קודר במיוחד ותגמול מאד גדול לצופים, פרק סיום מצוין שמראה בדיוק עד כמה העונה הרביעית רלוונטית ומשמעותית, על אחת כמה וכמה עבור ידידינו האמריקאים שעומדים רגע לפני בחירות שכנראה יחזירו את טראמפ לשלטון.

אחרי ההתנקשות: הכל מסתדר לבאד גאיז. "דה בויז" (צילום מסך: אמזון פריים וידאו)

מעבר לרלוונטיות האקטואלית של הפרק – כולל סיפור ההתנקשות בנשיא – יש גם את האופן המופתי שבו הפינאלה בנוי: הוא סוגר את כל הפינות באופן כל כך מדויק עם המון טוויסטים מפתיעים, המון אקשן, ולמרות שאנחנו עדיין לא בעימות החזיתי המובטח על אדמה חרוכה מול הומלנדר, עכשיו אין ספק שהוא מגיע. לא ברור איך מישהו יכול להתלונן על כך שמדובר בעונה שלא התקדמה לשום מקום או שהאיברים הכרותים והדם המוגזם כבר לא מזעזעים כמו פעם. התחסנתם בפני הזוועות? תתלוננו לעצמכם על עצמכם.

אפשר להגיד הרבה דברים על "דה בויז", אבל היא עקבית. היא מעולם לא הסתירה את האג'נדות שלה, מעולם לא עידנה את עצמה בשביל אף אחד ומעולם לא התנצלה על הוולגריות שלה. זה תמיד היה חלק מהשפה שלה. חלק מהיופי בה הוא שאלימות היא אמנם כוח, בדיוק כמו שהדיפ אמר לבלאק נואר באחד מהדיאלוגים הכי טובים בעונה, אבל היא גם אמצעי להקצנה, אלמנט קריטי בסאטירה. כשהמציאות שלנו כל כך קיצונית, עם עולם ששוקע שוב לתוך מלחמות, לא אמור להפתיע איש שהסאטירה גם היא קיצונית. ובעונה הזאת "דה בויז" לקחו אותה צעד קדימה עם הוכחות בשטח. 

אלימות קיצונית מול מציאות קיצונית. "דה בויז" (צילום מסך: אמזון פריים וידאו)

כל העונה סבבה סביב משחק חתול ועכבר בין ויקטוריה ניומן, המועמדת לתפקיד סגנית הנשיא שנסחטת על ידי הומלנדר, לבין המועמד המוביל מטעם המפלגה הדמוקרטית, רוברט סינגר כשמעל מרחפת השאלה – מי יהרוג את מי ראשון? מפרק לפרק התבשל ניסיון ההתנקשות בנשיא, במטרה שניומן תזכה בתפקיד הנשיא אחרי מותו. פרק הסיום יצא בדיוק באותו השבוע בו התרחש נסיון התנקשות במועמד לנשיאות ארה"ב ונשיא לשעבר. והפרק הרי נכתב, צולם ונערך, הרבה לפני נסיון ההתנקשות. איך הם ידעו? לא, קונספירטורים, הדיפ סטייט לא הפיק את "דה בויז" ולא עומד מאחורי נסיון ההתנקשות בטראמפ. הסדרה פשוט עשתה את מה שכל סאטירה טובה עושה: קראה את הסיטואציה והעלתה את המסקנות שלה על הדף. 

תסתכלו עליהם ותראו אותנו. "דה בויז" (צילום מסך: אמזון פריים וידאו)

כשטראמפ נבחר לשלטון כולם אמרו, "היי, משפחת סימפסון חזתה את העתיד", אבל משום מה כש"דה בויז" מעלים את האופציה לנסיון התנקשות במועמד לנשיאות זה כבר לא סאטירי ובועט כמו פעם. המציאות כמובן הפוכה: הסדרה הוכיחה כמה הסאטירה שלה מדויקת, וכשצריך לדמיין מה יקרה על בסיס המציאות האקטואלית (אחד מתפקידיה המרכזיים של הסאטירה בימינו) – תסריטאי חכם כנראה יפגע בול בחלק מהמקרים.

היינו רוצים שהסאטירה של "דה בויז" לא תהיה רלוונטית בכלל. ואם כבר, לפחות שלא תהיה רלוונטית לישראלים. אבל גם כאן אנחנו רואים שליט שמנסה לשנות את צורת השלטון, ועוד עוסק בזה מאחורי הקלעים בזמן מלחמה, ובכל יום מחדש אנחנו רואים איך מכונת הרעל מנסה להנדס את תודעת הציבור צעד אחר צעד. המציאות שלנו קרובה הרבה יותר למציאות של "דה בויז" ממה שהיינו רוצים. אי אפשר לבטל את האמירה ואת הרלוונטיות שלה רק כי לא נעים לכם להביט במראה.

יו, תראו מי צץ בכתוביות הסיום. "דה בויז" (צילום מסך: אמזון פריים וידאו)