בני האדם בנויים לשכוח דברים מהר מאוד. בטח כשמדובר בטראומות. לא קראתי את זה בשום מחקר אבל נדמה לי שככה עובד המנגנון שלנו. הרי עד לא מזמן חיינו בחרדה קיומית ממגיפת הקורונה ובמקום לשתות אחד לשני ת'דם דרך אקדח המילים על במת הסושיאל, להשחיר בלי לדפוק חשבון, לשלוח סטורים ולצחוק אחד על השני – אפינו חלות וסיפרנו לעצמנו שמעכשיו נהנה מהדברים הקטנים של החיים: טיול בשדרה, כוס יין על ספסל וארוחת ערב אינטימית בבית. הרווקים שבינינו הבטיחו לעצמם שיפסיקו לשחק לאחרות ואחרים בלב תוך שפיטת חיים שלמים של מישהו דרך שתי תמונות באפליקצית הכרויות ואפילו הזוגות שהיו כבר על הקצה בחרו באוויר של הרווקות אי שם בתור לרבנות. כולם בלי יוצא מן הכלל היו נורא מחוברים לעצמם. זוכרים את זה? חשבתי שזוכרים.

https://www.youtube.com/watch?v=v38LWPnDa-E

נדמה שהייתה תחושה אמיתית של שוויון, אחווה, ערבות הדדית. כמעט והפכנו להיות טובים יותר לעצמנו. אבל העולם כמו העולם ובתוכו אנחנו שוכחים דברים מהר מאוד. השגרה המוכרת חזרה לעצמה כמו מבצע צבאי בקיץ והנה אנחנו שוב מותשים בנפש ובגוף. ואז, מבעד לשמש של אוגוסט הצלחתי לראות את זה, בלי שמישהו אמר, בלי כותרת מפוצצת, פשוט ככה, אולי חזרנו מחדש לחיים הרגילים חזירים יותר.

אני עוצר ומסתכל על "חברי" מתעשיית המוזיקה וחושב לעצמי מתי התחלנו להתחזר על פרסומים של מופעי סולד אאוט? לצאת בהצהרות על כוכבי ענק עם להיטי ענק שנעלמים בדיוק כשמנמיכים ת'ווליום? לצד כל הפופ, הטיקטוק ואינספור הממים ברשת, יש אנשים שחיים בינינו והם אחרי גיל ארבעים. כן! גם בגיל 35 פלוס יש אנשים שאוהבים מוזיקה שהיא לא שירי טיקטוק או פופ טהור ומגניב. נשבע לכם שבגיל הזה עדיין מזדיינים ושותים ואוהבים לרקוד ולהסתלבט ויש דאון ואפ ועוד פעם דאון.

למה כל מי שבוחר לשיר לחן ומנגינה, מנגן על כלי אקוסטי כמו גיטרה ושר שירים נוגים – נחשב בומר? מה קרה? אסור כבר לספר על מה שעובר עליך מבלי להסתלבט על זה, לקחת לשנייה שלוק של חופש מהציניות? ואולי זה בכלל יוקר המחייה שהפך את החיים שלנו לכאלה לחוצים, כשברקע השירים החדשים שלנו הם רק ביטים, גרוב, ורסים ועוד פעם ממים? כי אם כבר לברוח מהמציאות ולהציל את עצמך אז לפחות שיהיה אפשר לרקוד את זה. אני שומע יותר ויותר יוצרים צעירים ובוגרים ששרים שירים (מנגינה, מילים, קצת כמו פעם אבל חדש) ומרגישים רע עם עצמם ולא רלוונטיים, כשאם הפזמון לא נכנס במלואו בסטורי אז אין שיר. מה זה? איך הכל השתנה לגמרי ממש מתחת לאף החרדתי שלנו?

ואת, תל אביב אהובתי, שהפכה לשרמוטת מגדלים של נובורישים שהשתלטו על כל חלקת דשא סינטטי, סוג של רקדנית בערבי קריוקי עם מלא סושי, ג׳ין טוניק ו– תשלימו לבד. לעזאזל, איך כל זה קרה מבלי ששמנו לב? איך התייקרת לי ככה? למה הפכת לנו כפרה?! בידיים המתעייפות שלי אני מחזיק את רשימת התלונות הזאת ואין לי מושג באמת למי או על איזה שולחן לדפוק. אולי אני שוב מנסה להזכיר לעצמי שאני עוד ילד מתבגר שרק רוצה לחיות בשקט בעיר הזאת שאני כל כך אוהב, במדינה הזאת שהיא הבית שלי, במקום הזה שאני בטוח שגם אהב אותי בחזרה לא מעט שנים.

אני מספר לעצמי שבא לי עוד לשיר פה, להופיע על הבמות שהעיר והמדינה הזאת מציעה. העיר הזאת שאישתי ואני בחרנו ללדת ולגדל בה את רפאל-ליאו הבן שלנו – נקווה שלא נצטרך לעזוב אותך. במגדל הכי גבוה אולי לא שמעו, אבל זוג עצמאים עם ילד לא יכולים לשלם טונות של כסף לשכירות ולצמצם ולצמצם בסופר. מסתבר שמה שטוב לגיזרה עולה אחר כך בנשמה על הספה של המטפל בריבית. האמת, נמאס לי לצטט לך את הפזמון המוכר מהפוסט ההוא, "לכי תזדייני תל אביב…"; נראה לי שהעיר, כמו רובנו, מזמן הפסיקה להקשיב.

>> להאזנה לסינגל "מי יכול עלייך" דודי בר דוד

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• ❤ תל אביב
• טור אישי