הבריטים עושים את זה שוב: מקורי, שנון, אבל איפה הרגש?

"בין אם אתגלה כגיבור של חיי שלי, או שמישהו אחר ימלא את התפקיד הזה, הדפים האלה יראו. על מנת להתחיל את חיי עם התחלת חיי, אני רושם שנולדתי (כפי שדווח לי ואני מאמין) ביום שישי בחצות הלילה". כך פותח דיוויד קופרפילד את סיפורו בפרק הראשון ששמו "אני נולד".

לפי IMDb ספריו של צ'רלס דיקנס עובדו ל-443 סרטים וסדרות טלוויזיה, בהם 24 עיבודים ל"ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד". למרות ההיסטוריה המפוארת הזאת, סרטו של ארמנדו יאנוצ'י הוא העיבוד הקולנועי הראשון מאז הסרט הזכור לטוב של ג'ורג' קיוקור מ-1935, שגם הוא, כמו הנוכחי, התגאה בשמו המלא של הספר. מייד עם תחילת הסרט מתברר שיאנוצ'י לקח לגמרי ברצינות את שמו של הספר, ואת התמה הארס פואטית שלו, והוא שם דגש על האופן שבו הוא מסופר באופן אישי על ידי הגיבור עצמו מעל הבמה באולם תיאטרון קטן.

הבחירה הזאת, שמאפיינת את הגיבור כסופר ובוחנת את תהליך היצירה של היצירה, מעניקה לעיבוד הנוכחי ייחוד ביחס לכל העיבודים הקודמים, וביחס לעיבודים בכלל. חשיפת הבדיון שבבדיון מותאמת לליהוק עיוור הצבעים של השחקנים, כצו השעה מ"המילטון" ועד "ברידג'רטון". רק בנקודה אחת יאנוצ'י נאמן למסורת של עיבודים יוקרתיים לספרות קלאסית – הסרט מלוהק במיטב שחקני בריטניה. הגישה המשולבת הזאת מניבה סרט מקורי, שנון ומלא חן, אך גם קצת מפקששת את הפוטנציאל הרגשי של הסיפור. זה קורה בעיקר לקראת הסוף, כשהסרט ממהר לקשור את החוטים העלילתיים השונים.

דב פאטל ("נער החידות ממומביי") מלבב בתפקיד היתום הצעיר שנע בין הכפר לעיר ונתקל לסירוגין בגילויים של רשעות ושל טוב לב. מבין האנשים הטובים – טילדה סווינטון נפלאה כדודתו האקסצנטרית בטסי טרוטווד, יו לורי נהדר כמר דיק המבולבל שראשו מלא מחשבות של מישהו אחר, ופיטר קפלדי וברונה גלגהאר מושלמים כמר וגברת מיקאובר שנרדפים על ידי נושים. מנגד, בן ווישאו אדיר כאוריה היפ התולעתי, דארן בויד מעורר חלחלה כאביו החורג של דיוויד, וניקי אמוקה-בירד סנובית כראוי כגברת סטירפורת' שמסרבת לקבל את הבחירה הרומנטית של בנה הפוחז, חברו הטוב ביותר של דיוויד. 

("ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" (צילום: יחסי ציבור)

תפקידי אהובותיו של דיוויד הופקדו בידי שתי שחקניות צעירות ומוכשרות, אך הסרט אינו מעוניין ברומנטיקה, והרובד הזה בעלילה לוקה בחסר. מורפיד קלארק ("פטריק מלרוז") מגלמת את אמו של דיוויד, וגם את דורה ספנלו שהוא מתאהב בה ממבט ראשון. הליהוק הכפול בטעם אדיפלי נועד להבהיר את המשיכה הבלתי סבירה של דיוויד לאישה דלת השכל ובעלת הקול המאנפף – כלומר, סטריאוטיפ של בלונדינית. קלארק אמנם מבדרת בתפקיד, אבל העיוורון המתמשך של דיוויד ביחס אליה לא מאוד משכנע. הסרט מעצב את האובססיה שלו כלפיה בדרך מקורית שתומכת בתמה הארס-פואטית – דורה מופיעה לפתע בסצנות שבהן היא בכלל לא אמורה להיות. זה רעיון יפה, אבל הוא עובד רק ברמה האינטלקטואלית, ולא ברמה הרגשית. כל הזמן הזה הידידה הטובה אגנס וויקפילד (רוזלינד אליזר מ"פרוצות") מחכה בצד שהאסימון של דיוויד ייפול.

לא אמשיך לפרט את שמות השחקנים והדמויות הצבעוניות עם השמות המוזרים – אצל דיקנס יש המון כאלה. כאמור, הייחוד של הסרט הוא בעיסוק מחויך בתהליך היצירה ובעיצוב נקודת המבט של הילד שיגדל להיות סופר. זה מניב לא מעט רעיונות ויזואליים מלאי השראה, כמו היד הענקית שחודרת מלמעלה לתוך עולמו המדומיין של דיוויד. 

"ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" (צילום: יחסי ציבור)

רוב הזמן הזרימה של הסרט בין הרבדים השונים של הסיפור והסיפר אלגנטית ועתירת הומור. יאנוצ'י הוא האיש שיצר את הסאטירות הפוליטיות המושחזות "Veep" ו"סטאלין מת", והכישרון המוכח שלו להומור שחור מתאים ביותר לצדדים הגרוטסקיים ולביקורת החברתית ביצירתו של דיקנס. עם זאת, חבל שהדרמה הרגשית של הסיפור מטופלת כלאחר יד. רק בשל כך אני עדיין מעדיפה את העיבוד של הבי.בי.סי מ-1999, עם מגי סמית, איאן מקלן, בוב הוסקינס, אימלדה סטונטון ודניאל רדקליף בתפקידו הראשון על המסך כדיוויד הצעיר.

★★★☆ 3.5 כוכבים
The Personal History of David Copperfield בימוי: ארמנדו יאנוצ'י. עם דב פאטל, טילדה סווינטון, יו לאורי, בן ווישאו. בריטניה 2019, 119 דק'