דיסני זה לחלשים
האמן האמריקאי טומי הרטונג יוצר סרטי אנימציית סטופ־מושן אפלים וסוריאליסטיים שמבוססים על סיפורים מוכרים ומעדיף שהצופה ייתן להם פרשנות משלו
אמן הווידיאו הניו יורקיטומי הרטונגיוצר ומרכיב את מה שהוא מכנה עבודות של "קולנוע מת". אלו הם סרטי אנימציה בטכניקותסטופ־מושןופעלולי מצלמה שבהם הוא "מפעיל" צעצועים ישנים, כלי בית ובעצם כל חומר מעניין הנקלע לדרכו. עבודותיו של הרטונג מציעות גרסאות אפלות וסוריאליסטיות לסיפורים קלאסיים ידועים. הפעם בחר הרטונג לספר גרסה (המאוד לא מתחייבת למקור) ל"אנה קרנינה" מאת טולסטוי. התוצאה היא מופע מופשט ופרגמנטלי שהוא גם רגשי וגם משחקי מאוד. כך למשל, בסצנה שקרא לה "האיכרים נוקמים בטולסטוי", מופיעים "איכרים" – המיוצגים על ידי בובות חלון ראווה מושחתות בגבס ולק ציפורניים – ש"מתעללים בבובה מעוטרת זקן המסמלת את טולסטוי. "אני אוהב לחשוב על עצמי כעל במאי דוקומנטרי", מספר הרטונג, "אני במאי דוקומנטרי שמתעד את מה שקורה לפסלים שלו בסטודיו, אבל כמובן שאלו דוקומנטרים מזויפים". הסרט "אנה" נמצא גם באוסף של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק וזיכה את הרטונג בהרבה תערוכות ועניין. אחד המבקרים של מגזין "ארטפורום" אפילו קרא לו סוג של "סוריאליזם חדש", מחמאה גדולה מאוד בימים אלה.
![מתוך "אנה", עבודתו של הרטונג](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2013/09/hartung_02.jpg "מתוך "אנה", עבודתו של הרטונג")
הרטונג (33) נולד וגדל בבית נוצרי אוונגליסטי אדוק בעיירה קטנה במדינת ניו יורק. כשהיה בן 18 החליט לעבור לעיר ניו יורק כדי למצוא את גורלו והתחיל בחלום להיות טבח מקצועי. אחרי שעבד במטבחים בעיר זמן מה הכיר לראשונה אמנים והתוודע לעולם האמנות העכשווית: "גיליתי שחיי האמנות יכולים לספק לי בדיוק את אורח החיים שקיוויתי לו", הוא מספר בחיוך מבויש ובטון מצחקק, "לעוסק באמנות יש הרבה יותר שליטה בסדר היום וכיוון שאני מאוד קנאי לזמן הפרטי שלי ואוהב להיות הרבה לבד, חשבתי שזהו תחום שיכול מאוד לעניין אותי". ב־2001 החל הרטונג ללמוד אמנות והתמחה במחלקה לפיסול. כשסיים את לימודיו לתואר הראשון המשיך מיד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. היום, הרטונג עובד בסטודיו שבו הוא מתגורר בקווינס ומסוגל לעבוד על עבודה אחת במשך שנתיים ולפעמים אף שלוש.
למהאתהקוראלסרטיםשלך"קולנועמת"?
"כי בניגוד להתבוננות באנשים חיים שמצולמים – התבוננות שיוצרת קשר רגשי מיידי בין הדמות לבין הצופה – בסרטים שלי אין שום ספק שכל מה שנראה על המסך אינו חי ויש משהו מטריד בהתבוננות בחיקוי מוזר של בנאדם מנסה "לשחק" בסרט. זו בכלל איכות שאני אוהב באנימציה באופן כללי".
מדועלדעתךפיתחתאתהטכניקההמסוימתהזושלךלעבודה?
"כבר מהתואר הראשון הבנתי שאני לא מסופק מהפסלים שאני מייצר ושאני רוצה להפיח בהם חיים. ככה התחלתי לעסוק לראשונה באנימציה ובטכניקה של סטופ־מושן, טכניקה שמאפשרת לי לספר סיפור בעזרת האובייקטים שאני בונה וגם להעניק להם אווירה. יותר מזה, אני יכול להגיד שאופן העבודה הזה מאפשר את החירות היצירתית שאני זקוק לה. ככה אני יכול לקחת כמה זמן שאני רוצה, להבין לאט מאוד מה הסצנות מחפשות להיות, להבין את התהליכים שהאובייקטים עוברים ולהיות בשליטה מלאה על כל המרכיבים".
אמרתשהעבודההזוהיאאישית,מדוע?
"פשוט כשקראתי הפעם – כמבוגר – את הסיפור של 'אנה קרנינה' נזכרתי פתאום בשני חברי ילדות, מהימים שבהם היינו צעירים ואבודים בעיירת ילדותנו, שהתאבדו בהפרש של חודש זה אחר זה על פסי הרכבת – קצת כמו אנה בסיפור. הסיפור של טולסטוי איכשהו הצית את הזיכרון שלהם ואפילו ביססתי את הדמויות עליהם. אז הייתה איזושהי התמודדות רגשית במהלך ההכנה של העבודה עם הזיכרון הפרטי שלי. אבל אני לא חושב שזה מאוד חשוב שהצופה יבין את המניעים שמביאים אותי לכדי יצירה, אלא שיכניס גם את הפרשנות שלו למה שהוא מתבונן בו".