האם זו הסדרה הטובה של השנה? אולי. ז'אנר אחד היא כבר הצילה

חלקכם ודאי יחלקו עלי, אבל בעיניי הז'אנר הספרותי הכי נחות הוא ז'אנר ספרות המתח. זה לא שאני לא נהנה מספר מתח טוב מדי פעם, אבל עם השנים הז'אנר התקשה לחדש את עצמו עם כל הלי-צ'יילדים וההרלן-קובנים שמוציאים ספרים כמו מפעל. ספר מתח טוב באמת יהפוך לעיבוד טלוויזיוני מוצלח, כמובן, אבל הז'אנר התחיל כבר ללעוס את עצמו, כי כמה אפשר לחדש בתחום שנשען על טוויסטים? אולי יותר משחשבנו, וכאן נכנסת אפל TV עם הסדרה החדשה שלה, "דיסקליימר", המבוססת על ספר בעל אותו שם והבמאי שמאחוריה הוא לא אחר מאלפונסו קוארון, אחד מהיוצרים הכי מעניינים של המאה ה-21. 

>> לפנינו המבול: 20 הסדרות הכי טובות על המסך שלכם כרגע
>> מה ראינו בלילה: 10 סדרות וסרטי דוקו שהחזיקו אותנו ערות בחג

למי שלא מכיר, אלפונסו קוארון הוא במאי ממוצא מקסיקני והוא אחד מ"שלושת האמיגוס" יחד עם גיירמו דל טורו ואלחנדרו גונסלס איניאריטו, שלושה במאים מאוד ויזואליים שנוהגים לעבוד ביחד. לעומת איניאריטו שיודע לעשות וואן שוטים ארוכים ודל טורו שיודע לעצב יצורים ומפלצות באופן הכי יצירתי שראינו, קוארון יודע לייצר קומפוזיציות קסומות גם ביצירות הכי ריאליסטיות שלו. אפילו "כוח המשיכה" (2013), שהיה סרט בינוני, נחשב לספקטקל קולנועי בזכות יד האמן של קוארון. יד האמן הזאת חוזרת גם כאן, עם תסריט מתוחכם, לעתים קצת עמוס, אבל כזה שאי אפשר להתכחש לקסם הקולנועי שאותה יד מעבירה למסך הקטן. 

במבט ראשון נדמה שיש כאן עלילה די בנאלית: קת'רין רייבנסקרופט (קייט בלאנשט), עיתונאית ויוצרת דוקו חשובה, מקבלת ספר שנכתב עליה וחושף סוד שהצליחה להסתיר במשך שנים. לא משהו שלא ראינו, אבל יש כאן קאסט של כוכבי קולנוע ענקיים עם במאי אחד גדול שהופך את המפגש בין שני המסכים לאירוע. הסיפור מסופר בשלושה רבדים: הרובד הראשון הוא הסיפור של קת'רין ובעלה הלמלם (סשה ברון כהן בתקפיד דרמטי מצוין), מלווה בקריינות נשית, הרובד השני הוא הסיפור של סטיבן בריגסטוק (קווין קליין בתפקיד מונומנטלי), מורה לאנגלית בדימוס שנוטר טינה לקת'רין, והרובד השלישי הוא עלילת הספר שעוקב אחרי ג'ונתן, צעיר שמגיע עם זוגתו לחופשה ברומא ולאחר שזו חוזרת ללונדון הוא נשאב לרומן עם אישה נשואה.

מהרגע הראשון זה מתחיל מעניין עם סצנת סקס ברכבת. מעבר לזה שהיא מצולמת באופן יפהפה, יש בזה משהו חכם, כמו שלפני שנים אלפרד ז'ארי פתח את מחזה האבסורד הראשון, "המלך אובו", עם המילה הצרפתית "מרד" (חרא). הארוטיקה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור שגם חוזר על עצמו, וקוארון מתייחס אליה באופן כמעט פואטי. קשה לי לקרוא לסצנות הסקס שמגיעות בשלב מאוחר יותר כאל "סצנות סקס", כי הבחירות המוזיקליות (את הפסקול המקורי יצר פיניאס, אחיה של בילי אייליש) לצד הוויזואליה המהממת והטקסט הכתוב היטב של קוארון הופכות את זה למשהו הרבה יותר מורכב מזה.

זה לא רק מונטאז' של ישבן מציץ/גב חשוף/פה גונח כמו שאנחנו רגילים. אלה סצנות טעונות בדרמה והן לא פחות חשובות משאר הסיפור. הוליווד כבר מזמן שכחה מה זה עירום מוצדק או סצנת סקס מוצדקת. כאן הסצנות האלה מדויקות, וכשצופים בהן אפשר לשכוח שאנחנו נמצאים בנוחות של הבית מול הטלוויזיה, כי זה מרגיש כמו לצפות בציור במוזיאון. 

אלמנט נוסף שקל ליהנות ממנו בסדרה הוא דמות המספר. עוד אלמנט שהפך לקלישאתי עם השנים, שקוארון לוקח והופך אותו לחלק אינטגרלי מהעלילה. במקום דמות מספר אחת, אנחנו מקבלים שתיים – אחת לקת'רין (בקולה של כריסטיאן אמנפור האדירה שגם נותנת הופעת אורח חביבה) ועוד אחד לסטיבן בריגסטוק. ראינו דבר דומה ב"נעלמת" של דייוויד פינצ'ר לפני קצת יותר מעשור, וזה חוזר כאן בענק. אם אצל פינצ'ר זה היה שטיק (שעובד, אבל עדיין שטיק) כאן מדובר בכלי עלילתי של ממש. דמות המספר מרגישה כאילו יצאה בעצמה מתוך ספר ועושה את הדבר הכי חשוב שגם הכי מפספסים: היא מרחיבה את היריעה והופכת את הסיפור לעמוק ומורכב יותר. בזכות דמות המספר אנחנו מבינים למה קת'רין מכינה את המאכל הספציפי הזה לבעלה דווקא ברגע הזה או למה סטיבן פרש מלהיות מורה. 

 

"דיסקליימר" היא דוגמה מושלמת למה שקורה כשלוקחים ז'אנר שחוק ומתייחסים אליו רגע כאל אמנות. זאת חוויית צפייה ממכרת ולא פשוטה גם ברמה הרגשית, עם המון פרטים בתוכה וכל פריים חשוב בה. היא מסוג הסדרות שכדי לצפות בהן, אתם תצטרכו להתנתק רגע מהמכשירים הניידים, רק כי אתם לא רוצים לפספס בה אף רגע – וזה משתלם בענק. אלפונסו קוארון הוא במאי שהוכיח את כשרונו לא פעם ולא פעמיים, וכיף גדול לכולנו שהוא נכנס לחממת היוצרים של אפל TV+ שממשיכים פעם אחר פעם להוציא סדרות טלוויזיה מצוינות. אפשר סדרה גרועה לשם שינוי? נשבר לי הזין מלהחמיא לכם.
>> דיסקליימר // Disclaimer // עונה אחת, שבעה פרקים, עכשיו באפל TV+