דרך קלוברפילד 10: מותיר את הצופים על קצה הכיסא

מישל (נסיכת סרטי האימה מרי אליזבת' ווינסטד) אורזת את חפציה בחופזה, נכנסת למכונית ונוסעת אל תוך הלילה. כשהחבר שעזבה מאחור (קולו של בראדלי קופר) מתקשר אליה ומבקש שתחזור, היא מתרכזת לרגע בטלפון במקום בכביש ומתנגשת במכונית, וזה הדבר הצפוי האחרון שקורה בסרט החכם הזה. שלושה צעירים מוכשרים – בהם דמיאן שאזל שזכה לתהילת עולם על “וויפלאש״ – כתבו תסריט מבריק שמחבר יחדיו מוטיבים עלילתיים מתת ז׳אנרים שונים של סרטי אימה, ואלה מתגבשים למשהו חדש ומפתיע. הסרט מחליף מהלכים, מקצבים ואווירה כמו זיקית ומותיר אותנו תוהים ומרותקים לכל אורך הדרך.

השינויים התכופים היו יכולים לערער את שלמות ההוויה הדרמטית אלמלא תשומת הלב המדוקדקת לפרטים שמהדהדים לאורך העלילה, ואלמלא היו מעוגנים בשלוש דמויות כתובות ומשוחקות לעילא, שהדינמיקה “המשפחתית״ ביניהן חושפת בהדרגה רבדים נסתרים שלהן. סצנה פיקחית במיוחד, שלכאורה לא מקדמת את העלילה, מושיבה אותן למשחק שולחן, ומתוך המשחק מתגלה תובנה מטלטלת – עם זאת שהיא מצחיקה מאוד – לגבי הפסיכולוגיה של הווארד (ג׳ון גודמן הנהדר), שמשמשת מפתח לפענוח העלילה החמקמקה ותורמת רובד סמלי לתהליך ההתבגרות שעוברת הגיבורה. בסרטו הארוך הראשון דן טרכטנברג מגלה חוש לניצול מקסימלי של המרחב הקלאוסטרופובי, מניע את הדמויות בכוריאוגרפיה מדויקת בתוכו ומתזמר היטב את השינויים הטונאליים של היצירה.

ואם תהיתם – אין שום קשר, עלילתי או סגנוני, לסרט הקודם בסדרה המופקת על ידי ג׳יי.ג׳יי אברהמס. “דרך קלוברפילד 10 ״, שנוצר בחצי מהתקציב של ״קלוברפילד״, מוצלח יותר מכל בחינה.

השורה התחתונה: כשהתסריט טוב, הכל טוב.