למה לקח לאודיסאוס עשר שנים לחזור הביתה אחרי תום מלחמת טרויה? על פי הומרוס זה שילוב של טיפשותם של חייליו, כעסו של אל הים פוסידון, ומזימותיהן של שתי נשים עם יכולות כישוף. על פי כריסטופר נולן זאת תוצאה של PTSD, שתקף את אודיסאוס אחרי שחזה בתוצאות הקטסטרופליות של פרי המצאתו – הסוס הטרויאני.
>>יין וקופה ראשית: פסטיבל "קולנוע בין הכרמים" יוציא אתכם מהעיר

לקח לי זמן להבין שזה סרט על תסמונת דחק פוסט-טראומטית, ובדרך לשם תהיתי מדוע הסצנה על האי של קירקה כל כך מגעילה, ולמה אנחנו לא שומעים את שירת הסירנות. אך מרגע שהגעתי לתובנה הזאת, הסרט נעשה בעיני יותר מעניין מבחינה רעיונית ודרמטית (דבר דומה קרה לי במהלך הצפייה ב"יוקרה", כשפענחתי את הסוד שבלב הסרט). אפשר, כמובן, לטעון שנולן משליך מודעות מודרנית על מיתולוגיה עתיקה, אבל התסמונת בעצם היתה קיימת הרבה לפני שהוגדרה. מן הסתם, היא עתיקה כימי המלחמות.

"האודיסיאה", שנכתב במאה השישית לפני הספירה אחרי שהועבר מפה לפה כמאה שנה לפני כן, הוא טקסט היסוד והארכיטיפ המיתולוגי של ספרות המערב. וגם של הקולנוע. כל סרטיו של נולן עד כה שאלו מ"האודיסיאה" גרעינים נרטיביים ודרמטיים – המסע הימי ב"דנקרק", התשוקה לחזור הביתה ב"ההתחלה", גיבור-העל שמצניע את זהותו בנשפים שנערכים בביתו שלו בסרטי בטמן, וכיו"ב. אז אחרי ש"אופנהיימר" (על אבי פצצת האטום) גרף בקופות כמעט מיליארד דולר, נולן החליט לחזור למקור, ולגולל את סיפורו של אודיסאוס כגבר רב תושייה שמפתח רגשות אשמה בשל מכונת המלחמה האיומה שהגה. יש להדגיש שנולן מצליח לעשות זאת תוך כדי שמירה על נאמנות לרוב מרכיבי האפוס ההומרי. רק את אוכלי הלוטוס וקליפסו (שרליז ת'רון) הוא מאחד לקו עלילתי אחד, שתומך באינטרפרטציה שלו ומאיר באור חדש את שהייתו הארוכה של אודיסאוס באי של הנימפה.

כמחווה לאופן שבו סופר האפוס בעת העתיקה, הסרט נפתח כסיפור שמספר אחד האורחים בביתה של פנלופה (אן האת'אוויי), המצפה לשובו של בעלה ומנסה לדחות את המחזרים העקשניים שרוצים לרשת את מקומו. גם בהמשך חלק מהאירועים מוגשים כסיפורים המסופרים על ידי אנשים שונים, בהם מנלאוס (ג'ון ברנת'ל) ואודיסאוס עצמו (מאט דיימון עם זקן). לפעמים זה מרגיש כפוי. למשל, כשטלמכוס (טום הולנד), בנו של אודיסאוס, יוצא לחפש אחר אביו האבוד ומגיע לארמונו של מלך ספרטה מחופש לקבצן, לא ברור מדוע המלך מזמין אותו לשולחנו ומתחיל מיד לספר לו את מה שהוא רוצה לשמוע.

אבל המלאכותיות של הרגע מפנה את מקומה להלם שמספקת הופעתה הראשונה של הלנה, שבפניה ניכרים עקבות זעמו של בעלה על כך שנטשה אותו. הליהוק של לופיטה ניונגו לתפקיד היפה בנשות העולם העתיק עורר בחודשים האחרונים אינספור ציוצים רועמים. תרמה לכך העובדה שתמונות של ניונגו כהלנה לא נחשפו לציבור. אבל נולן התחכם לכולם. זה תפקיד קטן אך בעל אימפקט גדול באופן שהוא מהדהד את נקמת אחותה התאומה קליטמנסטרה (ניונגו בתפקיד כפול) בבעלה אגממנון, ואת ההסבר של קירקה (סמנתה מורטון), מדוע היא הופכת גברים לחזירים. לגבי הליהוק של אליוט פייג' – אל דאגה, בניגוד לשמועות הוא לא מגלם את אכילס. מימדיו הקטנים בהחלט מתאימים לתפקיד החייל סינון, שטורד את תודעתו של אודיסיאוס.

רבות דובר גם על ההתעקשות של נולן לצלם את הסרט כולו במצלמת איימקס, ומספרים על אנשים שטסים לארצות אחרות במיוחד כדי לראות את "האודיסיאה" על המסכים שלהם ייעד אותו. יחד עם זאת, הטריילר עורר טענות שהוא נראה קודר מדי וחסרים בו מראות שומטי לסת. ואכן, זה סרט קודר, ששואף להעניק אינטרפרטציה ריאליסטית ותודעתית לנוכחות של יצורים מפלצתיים כמו הקיקלופ או קסומים כמו האלה אתנה (זנדאיה). רוב הזמן הוא לא נחווה כאפוס גדול מהחיים, אלא כמסע מיוסר של לוחם הנושא על כתפיו אחריות כבדה ורגשות אשם. רק המסך הענק תורם את המימד האפי. בהתאם, הצלילים שהלחין לודוויג גורנסון ("אופנהיימר") קודרים ועוצמתיים, ונמנעים מכל אזכור תרבותי.

כדרכו של נולן, הסיפור נע קדימה, אחורה ולצדדים, והיו רגעים שחשתי שהנרטיב קצת איבד את הדרייב (יש לציין שגם המקור לא לגמרי כרונולוגי). אך הכל מתגבש בפרק הסיום העוצמתי, שבו אודיסאוס סוף סוף שב הביתה ומתעמת עם יריביו. נולן הוסיף כמה פרטים לאקשן, אבל עיקר הדרמה והרגש מגיעים היישר מהטקסט של הומרוס. כי האפוס המיתולוגי והכה אנושי שהשיק אלפי חיקויים הוא עדיין הגדול מכולם.
4 כוכבים
The Odyssey בימוי: כריסטופר נולן. עם מאט דיימון, אן האת'אוויי, רוברט פטינסון, טום הולנד. ארה"ב 2026, 173 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• כריסטופר נולאן
• אפוס