האי פונג היא שילוב בין מסעדה למנהרת זמן. וזה כל כך טעים
אתה מתיישב באותו הכסא מפעם, ליד שולחן עם אותה המפה מפעם, מתחת לאותו ציור קיר מפעם, עם אותו התפריט מפעם. וכל תיאוריית אנטי-נוסטלגיה שקראת אי פעם פשוט נמחקת, וכל מה שאתה רוצה זה לחזור לגיל 16 ולאכול שוב פעם אגרול, או ספריבס, או עוף חמוץ מתוק
יום שישי בערב, תחנת דלק כמעט נטושה באזור התעשיה של חולון.
*חריקת תקליט*
*הקפאת פריים*
אתם בטח שואלים את עצמכם איך הגעתי לכאן.
תחנות דלק עושות אותי רעב. זה נכון שמבחינתי כל עצירה היא סיבה לארוחה, אבל הריח של הבנזין הוא חתיכת טריגר. זכרונות מימים שבהם תחנות דלק היו השלד הקולינרי של ישראל. היו אין ספור מסעדות כאלו. בתור ילד, אצלנו במשפחה הפייבוריטית הייתה "שיפודי גבי" בתחנת דלק על אלוף שדה. אחרי שקיבלתי רשיון, שרצתי ב"לויקו ומושיקו", ב"מפגש גשר הירקון" וב"מפגש איילון" יותר מאשר בבית ספר. הפעם הראשונה שאכלתי שרימפס הייתה ב"קלודין" בצומת סביון. בצבא, "אסא" הייתה סוג של חדר אוכל אחורי. והפנקייק. ואחמד את סלים. עד היום, כמו שכבר אמר שלמה ארצי, "כל תדלוק הוא תאבון בלתי נמנע".
ואם מסעדה בתחנת דלק היא קפיצה נוסטלגית, אז מסעדה סינית "של פעם" בתחנת דלק זה קפיצה נוסטלגית עם צוקהרה כפולה ושניים וחצי ברגים. קשה להסביר למי שלא גדל בשנות השמונים את הפטיש שלנו ל"אוכל סיני". והביטוי הזה מופיע במרכאות כי ברור לכולנו שהאוכל הזה, שקראנו לו "סיני" מייצג את סין כמו שה"ספרדי" של בורגר ראנץ' היה יודע מה לעשות אם הוא היה נוחת במדריד. ועדיין, בזיכרון הקולקטיבי של דור שלם, מדובר בקסם. טעמים לא מוכרים (היום אנחנו יודעים שהכל זה מונוסודיום גלוטומט, אבל אז זה פשוט היה טעים), שיטות בישול יחודיות ומפיות שמקופלות בצורת ברבורים. מה עוד יכול אדם לבקש?
לאורך השנים המסעדות הסיניות הלכו ונעלמו. לא שאפשר להאשים את קהל הסועדים, שבצדק הלך למטבחים מעניינים לא פחות, ואותנטים הרבה יותר. למרות שפה ושם עוד נשארו כמה מקומות, ברור לגמרי שמדובר בחיה נכחדת. ועדיין, הידיעות שהגיעו בתחילת הקיץ, אחרי הסגר המי יודע כמה, על סגירתה של פת קוואה בהרצליה, היו בעיטה מטאפורית בבטן. המסעדה, שהוקמה על ידי ישראל אהרוני (שעזב לפני 20 שנה אבל נשאר היועץ הקולינרי והפרצוף על השלט מחוץ למסעדה) הייתה בעשורים האחרונים אבן שואבת לחובבי נוסטלגיה קולינרית. הסייף פלייס למי שהמציאות סגרה עליו והיה צריך מנה של זכרונות ילדות, מוקפצת עם נבטוטי נחמה והכל ברוטב אדום מתוק. ממש נפלה עטרת ראשנו (שהייתה עשויה כמובן מאגרולים).
אז כשהגיעו השמועות על מסעדה סינית לא מוכרת עם טעם של פעם לא היססתי. בשביל מי שבילה 7.5 שעות בג'יפ אפריקאי מטלטל רק כדי לנסות ולראות נמר (ככה זה עם נמרים, אף פעם לא רואים אותם. רק מנסים. אל תשאלו איך גיליתי), מה זה לנסוע חצי שעה בשביל למצוא מסעדה סינית לא מוכרת, ועוד בתחנת דלק? פייר – התרגשתי. האי פונג היא תוצר של תקופה אחרת. עזבו רגע אוכל. עכשיו מדברים על החיים עצמם. לפני הסימון של מבקשי המקלט כפושעים, לפני פלוגות הזעם של שפי פז, לפני ש"פליטים" הפכה למילת גנאי הייתה פה פעם מדינה אחרת.
בישראל של 1979, פליטים לא היו משהו שמפגינים נגדו. למעשה בדיוק להיפך. המלחמה בווייטנאם הסתיימה כמה שנים קודם והשאירה מאחוריה אלפי פליטים, רובם אנשי משפחה של חיילים בצבא הדרום שברחו מחשש לחייהם. ממשלת ישראל, בראשות מנחם בגין, הודיעה שמדינה יהודית לא יכולה לעמוד מנגד,וקלטה כמה עשרות משפחות של פליטים. שתיים מהמשפחות האלו פתחו בארץ מסעדות סיניות. באופן לא הגיוני בעליל, שתיהן בחולון. באופן עוד פחות הגיוני, שתיהן עדיין פועלות.
כבר מהכניסה (אחרי פרוטוקול קורונה מוקפד במיוחד) היה ברור שמדובר באירוע שמפוצץ לך את הראש. ולא (רק) בגלל כמויות המונוסודיום גלוטומט. האי פונג היא שילוב בין מסעדה למנהרת זמן. אתה מתיישב באותו הכסא מפעם, ליד שולחן עם אותה המפה מפעם, מתחת לאותו ציור קיר מפעם, עם אותו התפריט מפעם. וכל תיאוריית אנטי-נוסטלגיה שקראת אי פעם פשוט נמחקת, וכל מה שאתה רוצה זה לחזור לגיל 16 ולאכול שוב פעם אגרול, או ספייריבס, או עוף חמוץ מתוק. אז, כמו ששרה ריטה, לא כל כך יפה, ולא בת 16, אבל יודעת משהו על מרק תירס. למשל שהוא הרבה יותר "חריף" מחריף.
נראה לי שזה דורש הסבר. חריף, כידוע, איננו טעם. הוא תחושה. על הלשון האנושית יש בערך עשרת אלפים קולטנים שבאמצעותם אנחנו מרגישים את הטעמים השונים. חריף הוא התחושה שמתקבל מחומרים שצורבים את הפקעיות. מרק תירס טוב עושה אותו הדבר אבל בחך, כי הוא ממש חם. וכמה שהוא יותר חם הוא יותר טוב. אין לי מושג למה. יכול להיות שזה הקורנפלור שמאפשר לנוזלים לשמור את החום יותר ביעילות. אולי התירס. ואולי זה פשוט מיקרו ממש עוצמתי. מה שכן ברור, הוא שהמרק של האי פונג, שאיתו פתחנו, היה רותח. ואמנם עברו בערך יומיים עד שהפסקנו להרגיש את הכאב בלמעלה של הפה, אבל זה היה שווה כל רגע של יסורים. מרק סמיך, עם טעם תירסי מורגש ומרקם דייסתי מושלם.
המרקים האחרים שדגמנו – אחד וון טון, אחד כדורי בשר – לא הצליחו להגיע לאותם השיאים. ציר המרק עצמו, זהה בשניהם, היה חביב במקרה הנוסטלגי וסתמי לגמרי במונחים של היום. הוון טון עוד נהנה מכיסונים מטוגנים כייפים, אבל כדורי הבשר היו אפרפרים וחסרי השראה. מצד שני, לא היה לנו יותר מדי זמן להתאכזב כי תיכף הגיעו לשולחן אגרולים וספרייבס ושוב נזכרנו למה האייטיז זה העשור הגדול מכולם. האגרול היה נהדר. מטוגן בדיוק למידה הנכונה, ממולא אבל לא מפוצץ. והרוטב האדום מעל… מה יש להגיד. היה רע לתפארת. אבל עם כל הכבוד, הוא לא התקרב אפילו לרמה שמאפשרת לדבר עליו באותה הפסקה עם מנה מופלאה כמו הספרייבס ברוטב שום ודבש.
כן, ברור שיש עניין עם החזיר, למרות שבאופן די שיטתי המילה הזאת לא מופיעה בתפריט. גם בעברית וגם באנגלית קוראים לזה "פורק". אבל אם אתם ביום שישי בערב בתחנת דלק רוב הסיכויים שזה פחות יטריד אתכם, ויותר הגיוני שתשאלו את עצמכם באיזה עולם עצוב אנחנו חיים אם לפני שלושים שנה היה סיכוי הרבה יותר גבוה למצוא במסעדה את אחת משלוש הצלעות (ראיתם מה עשיתי כאן?) של "השילוש החזירי הפורקי הקדוש", כלומר בייקון, סטייק צוואר וספייריבס. אבל אנחנו כאן ועכשיו עם הספייריבס והוא לא פחות ממושלם. עשוי בדיוק במידה הנכונה – כלומר עדיין על העצם אבל מתפרק בנגיעה, ועטוף כולו ברוטב הדביק והמתקתק שצובע את האצבעות (אכילת ספייריבס עם כלים היא כידוע איסור מדאורייתא) וגורם לך ללקק אותן בקולניות ואז לשחרר אנחה של סיפוק, משולבת בצער עמוק על זה שנגמר, ומבוכה שעכשיו צריך להרים יד מלאה ברוטב כדי להזמין עוד מנה של ספייריבס.
משם המשכנו לעיקריות. "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ" כתב שאול טשרנחובסקי, ותבנית הנוף שלי (וסיכוי גדול שגם של מאגרי השומן הביטני) מלאה בכדורי עוף חמוץ-מתוק, אז די ברור מה היה הדבר הראשון שלקחנו. האם הציפוי של העוף עדיין עבה מדי וספוגי? ברור. האם הרוטב האדום עדיין מוכר בתור גורם סיכון לסוכרתיים? אין שום שאלה. האם פיסות האננס הבודדות תורמות למשהו? רק לסימני השאלה סביב כל האירוע. האם זה עדיין מושלם? אפילו יותר. האם בצבצה דמעה? לא יודע. מה שכן, הרוטב מהספרייבס, שנשאר דבוק לאצבעות (באמת חשבתם שהמים-חמים-עם-לימון זה דבר אמיתי?) משאיר כתמים אם נוגעים בנקודה רטובה ליד העין. אל תשאלו איך גיליתי.
גם שאר המנות עשו את העבודה של הפעלת שריר הנוסטלגיה. השרימפס בשומשום היו עשויים מעולה, שמרו על הפריכות שלהם וגרמו לנו לכרסם אותם עד הסוף, כולל הזנבות (אל תעשו פרצוף. אנשים שאוכלים את התועבה המכונה "טונה" מקופסה לא זכאים להתנשא על אף אחד). הבקר הפריך היה גם הוא הפתעה מצוינת. לא ברור למה מנה פשוטה יחסית, עם פוטנציאל די גבוה (כי כל דבר שמטוגן לפריכות ומוגש מיד הוא אוטומטית מוצלח) לא יותר פופולרית כאן. והאמת היא שזה ממש חבל. זאת מנה שהיינו שמחים לאכול מדוכן ברחוב כל יום. לפעמיים אפילו פעמיים.
העוף בלימון שוב בעט אותנו אחורה בזמן. וזה נאמר באופן הכי חיובי שאפשר. גם כאן, על פניו, לא אמורה להיות מנה. שניצל עם רוטב לימון נשמע כמו טעות במטבח של סבתא שלי ולא כמו מנה לגיטימית. אבל כמו קסם אלכימאי משהו בשילוב הזה (ביחד עם כמויות סוכר שהיו יכולות להריץ את כל רמת גן, אפשר להניח) מתאחד לשילוב מרקמים וטעמים שהולך בכינון ישיר למרכזי העונג במוח ומטריף אותם.
בעולם מושלם היינו עוצרים כאן, עם הטעם המתוק חמוץ של העוף בלימון, אבל יש לנו עיניים גדולות אז במקום זה הזמנו לקינוח מנת ליצ'י מטוגן ומנת גלידה מטוגנת. בשניהם הטמפורה הייתה עבה באופן קיצוני. בשניהם המילוי לא היה שווה את הדרך אליו. מסתבר שבניגוד לטעמים שהצליחו לשרוד את מבחן הזמן, כשמדובר בגימיקים חלולים (ראיתם מה עשיתי כאן? שוב) זה לא באמת עובד.
הקסם האמיתי של האי פונג הוא שהיא בדיוק מה שהיא מבטיחה. אין כאן יומרות או העמדת פנים שכל כך מקובלות אצלנו. באופן אירוני היא מוכיחה שהמשפחות הוויאטנמיות שהגיעו לכאן לא לגמרי השתלבו בישראל וזה לגמרי עובד לטובתן. אין כאן שום עניין להחליף "קונספט" או "להמציא את עצמן מחדש". רק לעשות את אותן המנות שהם תמיד עשו. בלי שום פשרות. כששאלנו למשל אם אפשר לעשות משלוח של מנות בלי מונוסודיום גלוטומט, כי מישהו אצלנו רגיש, אמרו שהם מצטערים אבל לא. שזה האוכל שהם עושים, בלי שינויים. ובדיוק בגלל זה, ובגלל וואליו פור מאני כמעט חסר תקדים (מנת בשר במסעדה ב53 ₪? היינו כחולמים) אנחנו עוד נחזור.
האי פונג, הפלד 20 חולון, שני-שבת 22:00-12:00, 073-7020989
★★★3 כוכבים לאוכל \\ ★★★★✯4.5 כוכבים לנוסטלגיה \\ ♥♥♥♥♥5 מסיכות (בדיקת תו ירוק קפדנית כולל תעודות, צוות עם מסיכות לאורך כל הערב)