הארוחה הטובה בחיי היתה ארוחת בוקר ביום האחרון של הטירונות

אף פעם לא הייתי טיפוס של ארוחות בוקר. אולי אם הייתי נולד באמריקה, שם המסורת היא לדחוף כמה שיותר פחמימות וסוכר לפה כמה שיותר מוקדם ביום, המצב היה שונה. הייתי קם כל בוקר, אוכל דונאט או וואפל או ערימת פנקייקים, מחייך, ומת מהתקף לב בגיל צעיר מאוד.

אבל נולדתי בישראל ואף פעם לא התחברתי למסורת ארוחת הבוקר הישראלית מלאת הגבינות והביצים. כשהייתי צעיר יותר, הייתי אוכל דגנים מסוכרים עם חלב, דבר שאני מתגעגע אליו כל יום – אבל ביום-יום שלי כאדם מבוגר אני אוכל בדרך כלל יוגורט מעפן, שותה קפה, וממשיך בשגרת היום המשעממת שלי.

אבל יש ארוחת בוקר אחת שאני תמיד אזכור. ארוחת בוקר אחת שראויה לכינוי "הארוחה החשובה ביום", או אפילו "הארוחה החשובה בחיי". זה היה היום האחרון של הטירונות שלי. סוף של תקופה נוראית בה אחרי 18 שנה של חיים שלווים (ופריביליגיים יחסית) נפגשתי לראשונה עם המערכת האטומה של צבא ההגנה לישראל, תקופה בה כל יום שהתעוררתי, נזכרתי איפה אני נמצא, והרגשתי תחושת ייאוש אדירה.

>> כל הארוחות הכי טובות שאכלנו בחיים
>> 8 שפים מספרים על הארוחה הכי טובה בחייהם

זו היתה תקופה בה לא זכיתי ליחס מהמערכת בבסיס, שנראה שנועדה רק לרמוס את הרוח שלי, אך אולי גרוע מכל – זו תקופה בה לא היה אוכל טעים, בכלל! במשך חודש חייתי על לחם יבש עם ממרח צימקאו דביק, או מה שזה לא היה שהגישו בארוחות הערב. וביום האחרון הזה, אחרי שהשאירו אותי שעה ביציאה על החטא הגדול של אובדן מימייה, יצאתי מהבסיס הארור של מחנה שמונים הישר לזרועותיה של אמא שלי, ונסענו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת בבית קפה שלא אזכור את שמו גם בעינויים. 

פתאום היה מבחר. היה לחם רך, קרואסונים, שוקולד אמיתי למריחה ומיץ תפוזים שהרגיש טרי יותר מכל מה שטעמתי בחיי. ולהכול היה טעם מיוחד של חופש. כי למרות שידעתי שתוך כמה ימים אתחיל את השירות הלא-פחות-טראומטי שלי בצבא עצמו, הרגשתי ברגע הזה חופשי. חופשי מהמפקדים הצועקים, החוקים הנוקשים, וחוסר האכפתיות הכללי.

מאז אכלתי ארוחות ברחבי המדינה הזאת, ובעולם כולו. אכלתי במסעדות יוקרה, גם במסעדות נחשבות שקיבלו ביקורות אוהדות גם בטיים אאוט. אבל שום דבר לא משתווה לארוחת הבוקר המאוחרת הזאת שאכלתי עם אמא שלי, אי שם בבית קפה באזור עפולה-חדרה. זה עדיף על חדר האוכל במחנה שמונים.