תתביישו: הנשים שמאחורי שלטי החוצות החושפים את פני הרוע
יעל ורד ומיכל לוברבום הבינו שגלגלי הצדק חורקים והחליטו להרים קמפיין שחושף את פרצופם של עברייני מין קשים ומעביר את הבושה אליהם \\ טור אישי
אם להודות בכנות, הקשר בינינו לבין פעילות חברתית היה רוב הזמן, איך לומר, מקרי בהחלט. גם להגדרות כמו "פמיניזם", "מגדר" ודומיהן לא התחברנו מעולם, בסך הכל שתי בחורות תל אביביות שחיות את חייהן לא רע. ואז הגיע הרצח של מיכל סלע, ואז האונס הקבוצתי של הקטינה באילת, והניסיון האכזרי לרצח שירה במצפה רמון ועוד רבים ו*לא* טובים.
על המשפט קשה להשפיע אבל אולי על החברה כן; נעשה הכל כדי להעביר מן העולם את התפיסה כי מצופה מהקורבן להתבייש ולהסתתר
נראה שאירוע רודף אירוע ופשוט אי אפשר להמשיך כרגיל. ואז נוחתת ההבנה כי כאשר היד האמונה על הצדק אינה רועדת בעת ניסוח הפסיקה, כאשר לב האזרחים אינו נשרף, האדמה אינה בוערת וכולם ישנים בשקט בעת שאלו ושכמותם ממשיכים לחיות בינינו מבלי לשלם את המחיר, אין שום סיבה בעולם להתפלא על סך הכל עוד אונס של סך הכל עוד ילדה.
ואחרי ההבנה מגיעה ההחלטה כי אם גלגלי הצדק חורקים לאיטם, במקום ענישה משפטית ראויה, אין ברירה אלא לנקוט בסנקציה חברתית מתבקשת במסגרת החוק.
המהלך הראשון היה העלאה על גבי שילוט ענק באיילון את תמונת "בעל המוניטין" ממצפה רמון, החשוד בניסיון רצח אשתו שירה. צדק פואטי עבור אדם שביקש צו איסור פרסום בדאגה לשמו הטוב. ידענו שצעד זה יוציא מאנשים אמוציות רבות;, הנחנו שחלקם יתחברו וחלקם ישמיעו ביקורת נוקבת אבל למשהו אחד לא היינו מוכנות; האינבוקס הוצף בימים האחרונים בעשרות הודעות של בנות כאובות ששלחו לנו תמונות של כאלו שפגעו, אנסו והשחיתו את הגוף והנפש שלהן; בנות 14 ונשים בגיל השלישי שביקשו רק דבר אחד: תצעקו את הצעקה שלנו!
עברנו על כל הודעה והודעה, כל מקרה פילח את הנשמה באופן שונה, אבל הריטואל קבוע: פגיעה חמורה, יריקה של מערכת המשפט והופ! הפוגע חוזר לחייו כרגיל. ואז הגיעה התובנה: על המשפט קשה להשפיע אבל אולי על החברה כן; נעשה הכל כדי להעביר מן העולם את התפיסה כי מצופה מהקורבן להתבייש ולהסתתר. לא עוד פנים מטושטשות וקול מעוות, לא עוד אות בודדה, אלא אמירה ברורה המעבירה מסר ברור: *שהוא* יתבייש!
השלב השני היה לעלות על גבי שלטי חוצות את תמונותיהם ושמותיהם של החשודים באונס האכזרי באילת, כאשר שוב מתגלה הצדק הפואטי והפעם מבחינת המיקום שנבחר – אילת. בנוסף, בנקודות מרכזיות בכל רחבי הארץ שודרו מסרי תמיכה על גבי מסכי ענק, זאת במקביל לפתיחת קבוצה ועמוד ייעודי בפייסבוק, חשבון אינסטגרם ובעיקר השטאג שמבטא את השאיפה: #הבושה_עוברת_צד.
ראוי להבהיר שאין כוונה לרדוף אחרי חשודים רנדומליים ולחרוץ את דינם, אלא לנקוט בדרך זו אך ורק במקרים קיצוניים – כאלו שכאשר שומעים אותם האדמה רועדת, האוזניים מצטלצלות והלב נשרף. מקרים בהם אנו חשות כי דגל אדום מתנוסס מעליהם ולא ניתן יותר לעבור לסדר היום. חשובה לנו מאוד השמירה על החוק. לא נעלה מסרים המעודדים אלימות, עבירות על צו איסור פרסום, לשון הרע, הוצאת דיבה, או תכנים המפרים זכויות יוצרים. ללא משרד פרסום, ללא חברת מדיה, ללא מעצבים ובטח שללא תקציב מינימלי, אבל עם הרבה תמיכה מאנשים טובים שעזרו לנו באהבה גדולה; ממנכ"לים בכירים ועד אחרון המתקינים – לכולכם אנו אומרות תודה.