אלה שמות

מהקיוסק הראשון ועד הבר שלכם: ההיסטוריה של האלכוהול בתל אביב

איפה שתו התל אביבים בשנות ה־30 ומתי הגיע הבום הגדול שברא את העיר ללא הפסקה? יאיר גת מספר את דברי הימים של הברים התל אביביים

ואלה שמות (איור: שאטרסטוק)
ואלה שמות (איור: שאטרסטוק)
25 בספטמבר 2019

אובדן זיכרון לטווח קצר, תופעה שהוכיחה את עצמה לא פעם כחיובית במקרים של שתיית יתר, מתגלה כצרה צרורה כשאתה מתבקש לחטט בזיכרונות ארוכי הטווח של השתייה בתל אביב. אני לא מדבר על שניים וחצי העשורים האחרונים שבהם האינטרנט עושה בשבילנו את עבודת הזיכרון, אלא על דברים שהיו כאן קודם. לכן כדי להתארגן על חלק מהאינפורמציה נעזרתי בכמה שתיינים ותיקים, מתעדים חרוצים וקולות מהעבר, שעזרו לי לסגור כמה חורים בזיכרונות. אז לפני שנתחיל אני רוצה להודות להם ולהתנצל מראש בפני כל מי שלא יוכל למצוא כאן את הזיכרונות שלו.

>> הברים הכי טובים בתל אביב

תל אביב מעולם לא הייתה "עיר יבשה". עוד בימיה הראשונים, כשכונה קטנה על החוף, נהגו אנשים לשבת ולשתות יחד, לאכול משהו קטן ליד ולפטפט. הם פשוט לא עשו מזה עניין. יכול להיות שהם דאגו להסתיר את הרגלי השתייה שלהם שלא זכו באותה תקופה לתדמית חיובית במיוחד. זוגות לא יצאו "לשתות משהו", בטח לא הכירו בתור לשירותים. אחרי הכל, מאנשים שמתעסקים כל היום בייבוש ביצות, גאולת אדמות והקמה של ערים יהודיות מצפון ליפו, לא מצפים לשמוע סיפורים על לילות שתייה ומצעדי בושה.

אחת הדוגמאות לדרך שבה תל אביב שמרה על עצמה מפני ההרגלים הרעים היא הרישיון של הקיוסק הראשון בעיר, שנפתח ב־1910 בפינת רוטשילד והרצל והתיר מכירה של משקאות קלים בלבד. רק כמה שנים לאחר הקמתו הותר לו למכור גם משקאות חריפים. לא הצלחתי לברר מי היה היזם שהצליח להביא לשינוי בתקנות, אך לאיש ההוא מגיע הקרדיט על הקמתו של בית השתייה הציבורי הראשון בעיר. בשנת 1921 נפתח קזינו על חוף הים, ומקומות מהסוג הזה משכו אליהם תמיד גם את ציבור השתיינים. אמנם גם את הכתם הזה על דברי הימים של תל אביב היו מי שדאגו למחוק, אבל לא צריך דמיון מפותח מדי כדי לנחש מה הלך בסופי שבוע באזור שבו אלנבי מתחבר לטיילת.

תמצאו לנו את היזם שמגיעה לו עוגיה (איור: שאטרסטוק)
תמצאו לנו את היזם שמגיעה לו עוגיה (איור: שאטרסטוק)

בשנות ה־30, במסגרת העלייה החמישית, הגיעו לתל אביב מאות אלפי עולים מפולין וגרמניה שהפכו אותה למה שהיא היום: העיר הגדולה והשתויה ביותר בישראל. לצד מוסדות תרבות כמו התזמורת הפילהרמונית, הקימו העולים גם מוסדות שתייה: מתי המקלל – חמארה שנפתחה בשנת 1935 על ידי בני הזוג אהרון ואווה גורפינקל – עברה כשלושה עשורים לאחר מכן לידי מתי לנדשטיין ז"ל שהלך מאיתנו השנה, ומנוהלת עד עצם היום הזה על ידי בני הדורות הבאים של המשפחה. אלימלך, שרבים מאיתנו הכירו כמסעדה שמתמחה באוכל יהודי מזרח אירופאי, התחילה בדומה למקום של מתי כבית שתייה, ורק לפני כעשרים שנה הרחיבה את התפריט. הרשימה הזו לא תהיה שלמה בלי המוזג ברחוב שלום עליכם, שנפתח בשנת 1938, ומרתף הבירה באלנבי. אלה לא היו מקומות מרכזיים, אופנתיים או מדוברים. מאורות השתייה הללו הסתתרו בפינות הפחות אטרקטיביות של העיר ושירתו בעיקר גברים שבאו לשתות לפני העבודה או אחריה.

המשוררים, הציירים, השחקנים וכל מה שהיה קרוי "בוהמה" ישבו בכסית – בית הקפה שנפתח ברחוב בן יהודה בשנת 1935, עבר אחרי כמה שנים לדיזנגוף ונסגר בתחילת העשור הקודם. קפה לא היה המשקה היחיד שהוגש שם, לפחות על פי אגדות אורבניות כמו זו: שני משוררים לאומיים ישבו בכסית, עסקו במה שעסקו ושתו את מה ששתו. לאחר זמן מה ביקש אחד מהם את סליחתו של חברו, יצא לשירותים וחזר רטוב מכף רגל עד ראש. "יורד גשם?" שאל המשורר שנשאר לשבת. "לא", ענה החבר, "אבל אל תשאל איזו רוח".

אף שהסתתר מאחורי תדמית מהוגנת של בית קפה, תפקד כסית כבר לכל דבר ועניין במשך כמה עשרות שנים. כששמוליק קראוס שר באלבום "גלגל מסתובב" שיצא בתחילת שנות ה־80 על יבי שצועק למרסל (המלצר המיתולוגי של כסית) ש"יביא עוד כוסית" – אף אחד לא העלה על דעתו כי מדובר באספרסו ארוך עם חלב חם בצד.

למעט כמה מקומות שניסו להפוך את השתייה לבילוי דמוקרטי ללא הבדלי מין, הכנסה או מעמד – פורטו ריקו בדיזנגוף או קודה שפעל במרתף של בניין מגורים ברחוב ריינס, בימים ובשעות שהיו ידועים רק למי שניהל אותו – שמרה העיר על הפרדה כמעט מוחלטת במשך כמה עשורים. הפועלים שתו בדרום והמשוררים שתו בבתי קפה – חוץ מכמה טיפוסים כמו שמוליק קראוס, יבי וחיים גורי שעשו את זה בכל העיר וגם עשו מזה אמנות.

חוק ההפרדה (איור: שאטרסטוק)
חוק ההפרדה (איור: שאטרסטוק)

טובי בנינו בסערה מושלמת

בשנות ה־70 החלה השתייה החברתית את המעבר מצורת בילוי של אנשי שוליים, אמנים ובטלנים, לכזו שמתאימה גם לזוגות, חיילים, סטודנטים ואנשים שצריכים מתישהו לקום לעבודה. האקשן של אותם ימים התרכז בעיקר סביב רחוב ירמיהו בברים כגון ג'יי אנד ג'יי, פאב 16 ועמירם, שפועל עד היום בהנהלה חדשה ובמתכונת שלא השתנתה יותר מדי. בחצר ספוגת ריחות שתן בכיכר דיזנגוף נפתח לונג ג'ון סילבר, מהמקומות היחידים שנתנו אז לתושביה הקדומים של העיר הרגשה שהם בעיר אחרת.

בסופו של אותו עשור החלה גם ההיכרות האישית שלי עם הבקבוק. אחרי שנמאס לנו לפשוט על ארונות המשקאות של ההורים בכל סוף שבוע ולהיתפס בכל סוף שבוע שני, התחלנו אני והחברים שלי, ילידי שנות ה־60, לחקור את הברים של צפון העיר, לשתות גולדסטאר בכוסות כבדות עם ידית, לכרסם בייגלך לחים ולהרגיש שאלה הם החיים עצמם. מדפי התצוגה מעל הבר כללו בעיקר חיקויים מקומיים למותגים בינלאומיים שהספיקה התנסות אחת בהם כדי להחליט לוותר עליהם לתמיד. אני מכיר כמה אנשים שהחליטו, בעקבות לגימה של חיקוי טקילה אחד יותר מדי, לוותר על שתייה לנצח או לפחות עד העשור הבא.

האייטיז היו סוג של סערה מושלמת בכל מה שקשור להרגלי השתייה של תל אביב. שילוב של כוחות חברתיים, תרבותיים וכלכליים שהשתחררו באותן שנים בארץ ובעולם, הוציא את השתייה מהמרתפים האפלים ומאורות הבוהמה אל אור הזרקורים. בתחילת העשור עלתה לאוויר "חופשי על הבר" – סדרת הטלוויזיה שהשיקה במקביל לקריירה של וודי הרלסון וטד דנסון גם גישה חדשה לתרבות הברים. היא הראתה קודם לאמריקה ואחר כך לנו שבר יכול להיות מקום מואר וידידותי, עם אווירה משפחתית וצוות מסוקס. צעירים מאירופה שהגיעו לישראל כדי להתנדב בקיבוצים ולימדו את טובי בנינו כיצד לשתות, וטובי בנינו שחזרו מהעולם עם רעיונות מהפכניים, תרמו גם הם להיפוך המגמה. כלי תקשורת חדשים כמו העיר וחדשות הקדישו המון מקום לחיי הלילה המתעוררים של תל אביב ושידרו תחושה מעוררת קנאה של מסיבה בלתי פוסקת שאף אחד מהקוראים לא מספיק מגניב כדי להיות מוזמן אליה.

במחציתו השנייה של העשור התחיל להיכנס כסף לעיר ותושביה, שהחלו לטוס יותר לחו"ל וחזרו עם אמות מידה חדשות בנוגע למה שהם מוכנים לשתות ולאכול. הסרט "קוקטייל" משנת 1988 – שהציג את המוזג כדמות בעלת גישה בלתי מוגבלת לכסף גדול ונשים יפות – הביא לפתיחתו, שנה מאוחר יותר, של בית הספר לברמנים זמן אמיתי, במועדון בעל אותו שם ברחוב אילת, ושהניח את היסודות הראשונים לתרבות הברים בת זמננו.

שמר על מעמדו? (איור: שאטרסטוק)
שמר על מעמדו? (איור: שאטרסטוק)

בתחילת אותו עשור – לצד הפינגווין, הקולוסאום וקולנוע דן, מועדונים שבהם שיחק האלכוהול תפקיד משני למדי – הקימו שתי מתנדבות לשעבר את מ.א.ש, בר בסטנדרטים שלא היו מוכרים עד אז, שחיזק את המעמד של צפון העיר כאזור שתייה מועדף. בצד השני, בדרום אבן גבירול, נפתח השופטים, שעבר מאז כמה ידיים אך ממשיך לשמור על האווירה השכונתית ועל פלטת המטוגנים שנוסף לצרבת הבלתי נמנעת מעוררת בקרב הוותיקים שבנינו לא מעט געגועים.

קפה בגדד שפעל 24 שעות ביממה בצפון בן יהודה והטרמינל על המרפסת מול הים בפינת גורדון והירקון נכנסו לרשימת מקומות החובה לבליין התל אביבי, ובדרום אבן גבירול נפתח זנזיבר – מקום שהציג לראשונה בתל אביב תפריט משקאות מושקע לצד מנות משובחות כמו רוסטביף שהכין אחד משלושת השותפים – חיים כהן. במקביל נרשמו לא מעט התרחשויות באתרים דוגמת הבר האדום, זיגל וברומטר בדיזנגוף, שמשכו אליהם חלק מהקבועים של כסית, ובוננזה בטרומפלדור שאליו היה מגיע מפעם לפעם בימי שישי מרסל מכסית כדי לתת הופעה של שירים בצרפתית.

יורים ושותים

הבום הבליסטי מעיראק, הבום הפיננסי של הדוט קום והבום הדמוגרפי מברית המועצות לשעבר הפכו את שנות ה־90 לעשור משמעותי במיוחד גם מבחינת השתיינים. כיכבו בו ברים של רוקנ'רול כמו מידבר, שבימי התקפות הטילים על תל אביב פתח את שעריו בצהריים לטובת השתיינים המפוחדים, הגלולה שנפתח אחריו ולא טרח מעולם לפתוח חלון כדי שקצת עשן יצא החוצה ואירח את כל מי שלא מצא מקום במידבר, והמנזר שעל מגרש החניה שנמצא כיום מולו ניצב אז מועדון אלנבי 58, ועל המדרכה מולו נורה למוות בשנת 1995 העבריין גד (שץ) פלום. השתיינים הבוגרים יותר סחבו את עצמם לבר ברבוניה של עזרא מרמלשטיין ז"ל ולארנולד שבשדרות רוקח.

היה גם יועזר בר יין של שאול אברון, שלא ענה במלואו על ההגדרה של בר אבל בכל מה שקשור ביין הציג יריעה ברוחב שטרם נראה כמותו, ושאול אחר, זה מרחוב אילת, התאבזר במחציתו של העשור באחד מברזי הגינס הראשונים בארץ. דני שניידר ריכז לא מעט פעילות בבר שנקרא על שמו בבן יהודה, ובסניף הראשון של אספרסו בר שביבנה פינת מונטיפיורי התאספו בשעות הקטנות של הלילה הברמנים ואנשי חיי הלילה של העיר לדרינק קטן של אחרי הסגירה.

מי שהתגעגע לאווירת הקיבוץ יכול היה לאתר אותה בקלות יחסית בבלקוני בנחלת בנימין ובחצר האחורית שבכיכר דיזנגוף. למשקאות כמו וודקה גולד, וויסקי בלנטיינ'ס וטקילה קוורבו – ששלטו בעיר במשך שנים – הצטרפו, כעניין של גלובליזציה, לא מעט מותגי וויסקי ובירה שהפכו את התפריטים ליותר מגוונים יותר ואת השתיינים ליותר שתויים. עם כל הכבוד לברזים של הגינס שהחלו להתרבות, עיר גדולה בלי בר אירי לא יכולה להיחשב למטרופולין. מולי בלומס, הבר האירי הראשון לציון שנפתח בשנת 2000 ברחוב הירקון, סגר את הפינה הזאת, עם תפריט אירי למהדרין וגישה בריטית למהדרין לא פחות. בתוך כך החלה אומת הדאנס להתעייף משנים של וודקה רד בול והבליינים החליפו את המועדונים במגה ברים שהציעו מבחר חסר תקדים בהיקפו של משקאות. מקומות כמו לנסקי ובלאומילך שקמו באזור מגדל שלום וארליך בנמל הציעו חווית בילוי קומוניקטיבית ורגועה יותר מזו של המועדונים והלקוחות, שחסכו את דמי הכניסה, התחילו להשקיע יותר במה שהם שותים. משרת האלוהים הייתה תפוסה עדיין על ידי הדי.ג'יי, אבל הברמן החל להסתמן כמועמד רציני להחליפו.

החבית אינה רופא (איור: שאטרסטוק)
החבית אינה רופא (איור: שאטרסטוק)

ברחוב אליפלט, בין זמן אמיתי לשאול מרחוב אילת, נפתח נורמה ג'ין – בר שהציע כמות מסחררת של וויסקי באווירה שכונתית אך ידענית, ורחוב לילינבלום הפך למרכז העניינים הודות למקומות כמו שסק ומישמיש מנוחתם עדן, אברקסס יבדל"א, והבר האקטיבי במיוחד של ננוצ'קה. סאצ'מו ובאגסי הביאו את הרעש ואת השתייה לפלורנטין המתעוררת, לבונטין 11 האיר את גן החשמל ודיוויד כהן עשה עלייה מארצות הברית ופתח את דאנסינג קאמל שאולי לא היה הברו פאב הראשון בעיר, אבל הוא היחיד שנשאר לרקוד עד היום.

יותר ויותר מסעדות הפנימו שהבר הוא חתיכת מרכז רווח, התחילו להשקיע בהם בהתאם ואפשרו גישה בלתי מוגבלת לחומרי גלם וטכניקות לדור חדש של ברמנים חסרי מנוח כמו אריאל לייזגולד שלקח את תחרות הברמנים הבינלאומית של פינלנדיה בשנת 2006. לקראת סוף 2008 פתח לייזגולד עם קצת עזרה מחברים במקום שבו שכן פעם זיגל את 223, שהפך את תל אביב לעיר של קוקטיילים.

כמו אתרי קניות

בינואר 2010 יצאה לדרך הרפורמה במיסוי המשקאות האלכוהוליים. המהלך הרב שלבי שנועד לצמצם את צריכת האלכוהול כלל תשלום מס לא לפי מחירו של המשקה אלא לפי אחוז האלכוהול בבקבוק. היצרנים המקומיים הקטנים נפגעו, ליבואנים הייתה הזדמנות להוריד מחירים ולהגדיל משמעותית את המבחר ורוב בעלי הברים לקחו את ההפרשים לעצמם והמשיכו כרגיל. בחצר של בית הכנסת הגדול נפתח שישקו, חמארה בולגרית בת זמננו שהחזירה את החיים למתחם המוזנח ופרצה את הדרך לפורט סעיד והאוצר.

בצדו השני של אלנבי, בחצר שאכלסה כבר לא מעט מקומות שתייה ואוכל, פתח שאול טבת את לוציפר שממשיך את מסורת הברים האפלוליים ומציע פרשנות משלו לחוק איסור העישון במקומות ציבוריים. ברחוב הארבעה התמקם פורטר אנד סאנס שהציע לא פחות מ־50 סוגים של בירות מהחבית ועוד כמה עשרות במקרר. לא הרחק משם, ברחוב מרמורק, בחלל שידע לא מעט כישלונות, נפרשו כנפיו של הפיקוק, שלקח את העניין של האוכל בשיא הרצינות. אימפריאל קוקטייל בר, שנפתח ב־2012 ונכנס יותר מפעם אחת לרשימת 50 הברים הטובים בעולם של ווילאם ריד, השיק את טרנד הברים בבתי מלון: בל בוי, פנטסטיק, רופטופ, בושוויק ופונטנה. וויסקי בר מוזיאון שנפתח בשרונה לפני כשנתיים הביא לעיר תפריט של יותר מאלף סוגי וויסקי אשר נמזגים בכובד ראש על ידי צוות ידענים וממש מעליו סניף של רשת לאגר אנד אייל הצעירה מציע מבחר לא רע בכלל של בירות במחירים של פעם.

גם רחוב דיזנגוף הקשיש מחדש את הימים הטובים של כסית, מ.א.ש והחצר האחורית. המדרכות מול הברים השכונתיים שלו – אילקה, צינה, סרווסה ועוד כמה – והספות בברי הקוקטיילים שלו – קונסיירז', ג'ספ, ספייסהאוס, הוטל דה ויל, ועוד כמה – הומות אדם כמעט בכל אחד מלילות השבוע. כמו אתרי קניות, אפליקציות היכרויות ושירותי מוזיקה און ליין – העיר של היום מאפשרת לכל אחד, בלי הבדלי דת, גזע ומין, למצוא את המקום שמתאים בדיוק להעדפות הספציפיות שלו ולשרשר אותו למקום הבא, שסביר להניח מנוהל על ידי אותה קבוצת יזמים.

מעשרות הברים שנפתחים בשנה מעטים ייסגרו את שנתם השלישית, שלא לדבר על כמה עשורים, והטרנדים יעשו את מה שטרנדים יודעים לעשות – ייעלמו כדי לפנות מקום לחדשים. בתור מי שחי בעיר הזאת כל חייו הבוגרים וחלק נכבד מחייו שאינם בוגרים, אני מבין שהיכולת להשתנות ללא הפסקה הוא אחד מסודות הקסם שלה. לעומת זאת אני תמיד אוהב לשתות במקומות שהיו כאן הרבה לפניי ומקווה שהם יישארו בחיים גם הרבה אחריי.