הוליווד שאחרי מלחמת העולם השנייה, גרסת הפנטזיה

הסרט שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר בשנת 1947 היה "הסכם ג'נטלמני", עם גרגורי פק בתפקיד עיתונאי שלצורך כתבת תחקיר על אנטישמיות מתחזה ליהודי כדי לחוות על בשרו את השינוי ביחס אליו. כך הסרט עסק בנושא המוצהר שלו באופן פחדני למדי, ובלי לאתגר את האנטישמיות החבויה של הצופים. זה היה המקסימום שהוליווד העזה להתמודד איתו בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשקוד ההפקה הטיל שלל הגבלות על נושאים שמותר לעסוק בהם. שחקנים שחורים יכלו לגלם רק משרתים כדי להוסיף קצת צבע ברקע, והאפשרות של זוגיות בין בני גזעים שונים לא עלתה על הדעת, שלא לדבר על הכרה בעצם קיומם של להט"בים. הסרטים היו לבנים, סטרייטים וממושמעים. גם האנשים שעשו את הסרטים היו לבנים, אבל חייהם מחוץ למסך היו הרבה יותר מגוונים. זה היה נסבל כל עוד זה לא דלף לציבור הרחב, שהתבקש להאמין במציאות המטוהרת שהסרטים מכרו לו.

ריאן מרפי, שמאז "גלי" לקח על עצמו לקדם את הגיוון בהוליווד, בחר דווקא בשנה הזאת למקם את הסדרה החדשה שלו בנטפליקס, ולחלום במסגרתה חלום על איך הכל היה יכול להיות אחרת, אילו רק התקבצו במקום אחד כמה אנשים אמיצים דיים לשלב כוחות ולקרוא תיגר על השיטה (לא מעט שנים לפני שזה קרה במציאות). כדי למשוך אותנו פנימה, "הוליווד" מתחילה עם חתיך לבן, חייל משוחרר בשם ג'ק קסטלו (דיוויד קורנסווט מ"הפוליטיקאי"), שכמו המונים כמותו חולם על קריירה הוליוודית, ומגלה שהוא רק עוד פנים יפות בהמון. כדי לפרנס את עצמו ואת אשתו ההרה הוא נאלץ לעבוד בתחנת דלק שמציעה שירותי סקס לקליינטים שמבקשים לנסוע ל"ארץ החלומות" (תחנה אמיתית שכזאת תוארה בסרט התיעודי "סקוטי וההיסטוריה הסודית של הוליווד"). מה שנשמע בהתחלה כמילת קוד אירונית למדמנה של החצר האחורית של הוליווד, הופך בתוך שלושה פרקים למוטיב המנחה של הסדרה.

"הוליווד" של ריאן מרפי

כי כמו "הקנוניה נגד אמריקה", גם "הוליווד" מציעה גרסה אלטרנטיבית של ההיסטוריה. אלא שבעוד הסדרה המצוינת של דיוויד סיימון ואד ברנס מנסחת אופציה מרה, מבהילה ומשכנעת מאוד של אמריקה פשיסטית בימי מלחמת העולם השנייה, הסדרה של מרפי מציעה לנו פנטזיה חביבה ועתירת מסרים חיוביים, אך לא משכנעת בעליל. לכן, אף שהיא אטרקטיבית ומהנה למדי, היא פחות מרגשת ומספקת מכפי שיכלה להיות. ככל שיותר אנשים על המסך הזילו דמעות נרגשות, כך פחות האמנתי לה.

לפני שאמשיך אני רוצה לסייג: אני מלמדת את התקופה הזאת בהוליווד, ולכן יש להניח שחוסר הדיוקים הבולטים לעין בהנחת הבסיס לפנטזיה הטרידו אותי יותר מאשר את הצופה הרגיל. בכל אופן, אחרי שהתוודענו לכוכב בעל המראה הקלאסי – ולקורנסווט יש את כל הנתונים להפוך לכוכב גם במאה ה-21 – לסדרה מצטרפות עוד ועוד דמויות מרכזיות שאינן גברים לבנים וסטרייטים. דמויות בדיוניות של במאי חצי פיליפיני (דארן כריס), שחקנית שחורה (לורה הארייר מ"שחור על לבן") ותסריטאי שחור והומו (ג'רמי פופ), מתערבבות עם דמויות היסטוריות של השחקנית ממוצא סיני אנה מיי וונג, השחקנית השחורה הטי מקדניאל (קווין לאטיפה), וסוכן השחקנים ההומו הנרי ווילסון (ג'ים פרסונס) שמייצג שחקן הומו שהוא מעניק לו את השם רוק הדסון (ג'יי פיקינג). כל הדמויות האלה מציגות את עצמן לצופים, וזו לזו, באמצעות מונולוגים ארכניים שבהם הן מנדבות את סיפור חייהן. זאת כתיבה מסורבלת שהסדרה מתגברת עליה רק אחרי שכל הדמויות המרכזיות כבר הועלו על המסך.

כאמור, אחרי שהובהר לנו שבהוליווד של 1947 אין לתסריטאי הומו שחור שום סיכוי, הסדרה מייצרת סיטואציה חד פעמית של התקבצות אנשים שאינם גברים לבנים סטרייטים בעמדות כוח, ומעניקה סיכוי לחסרי הסיכוי. הרעיון נחמד ומעורר השראה, אבל הביצוע לקוי. הבעיה היא לא בכך שראש אולפן (רוב ריינר) לוקה פתאום בליבו ואשתו המתוסכלת (דיוות התיאטרון פטי לופון, לא במיטבה) ממונה למחליפתו הזמנית, אלא בתיאור הלא אמין של ההתנהלות הרגילה של האולפן.

כשהבמאי המתחיל ריימונד איינסלי (כריס, שזה שיתוף הפעולה הרביעי שלו עם מרפי) מקבל אור ירוק להפקת סרט על פי סיפורה האמיתי של פג אנת'וויסל – שחקנית שהתאבדה בקפיצה מהאות H בשלט הוליווד – הוא בוחן לתפקיד הראשי רק שתי שחקניות אלמוניות וחסרות ניסיון, אחת לבנה ואחת שחורה. גם לתפקיד בן זוגה מועמדים רק שני פלמונים, וכך מתפוגגת מהסדרה כל תחושת אותנטיות. אזכורים של הפקות אחרות של אותו אולפן, לעומת זאת, כוללים שלל שמות של כוכבים גדולים, כי ככה עבדו בהוליווד – אם אין כוכב, אין סרט. הבעיה הבולטת הנוספת היא שהסצנות המלודרמטיות שנחשפות מהסרט שהפקתו עומדת במרכז הסדרה אינן מותירות רושם שמדובר ביצירה בעלת ערך כלשהו. וגם זה פוגם בשלמות של הפנטזיה – "הסכם ג'נטלמני" על כל חסרונותיו בכל זאת כתוב ומבוים טוב יותר.

ג'ים פרסונס ב"הוליווד" של ריאן מרפי

השחקנים הצעירים שמובילים את הסדרה יפים ומוכשרים ומן הסתם יהפכו לכוכבים, אף שכאן דמויותיהם אינן מפותחות מעבר למינימום ההכרחי. כמקובל בהוליווד הם נתמכים על ידי שחקנים ותיקים ומנוסים בתפקידי משנה, בהן שתי הדמויות הכי מעניינות ונוגעות ללב בסדרה כולה. במאי התיאטרון ג'ו מנטלו ("וויקד") מגלם מפיק חכם אך מתוסכל והומו בארון שבמשך שנים נאלץ להתאים עצמו לשיטה ולוותר על עצמיותו, והולנד טיילור היא חברתו לעבודה, שגם מקווה לקבל ממנו מעט חום ואהבה. השניים מייצגים את הוליווד של פעם, על כל מה שהיה נפלא בה ונורא בה, והופעותיהם מעגנות את הדרמה. גם דילן מקדרמוט מעצב דמות מפתיעה בתפקיד לא טיפוסי של מנהל תחנת הדלק שהוזכרה למעלה. דווקא פרסונס מתקשה לשכנע בדמות הסוכן הנחשי שמנצל מינית את שחקניו, ומפעיל את קשריו בעולם התחתון כדי להשיג את מטרותיו. על כתפיו מונחת המעמסה להיות הנבל היחיד בסדרה – כל השאר, חוץ מאיזה עורך דין, טהורי לב – והוא כורע תחתיה.

לפני שלוש שנים מרפי יצר את "אויבות" המפולפלת, שעסקה גם היא בהוליווד והפיקה מטעמים מהיריבות בין ג'ון קרופורד לבטי דיוויס על הסט של סרט הפולחן "מה קרה לבייבי ג'יין?". הפעם הוא החליט לתקן את הוליווד, והטביע אותה במי סוכר.