החלוצות: העמק הוא חלום

כשהתגייסתי לנח"ל בשנות ה־80 נשלחנו לקיבוץ יוטבתה. בחודש הראשון עבדנו יחד בשדות לצורך הגיבוש, ובתומו פיזרו אותנו בין ענפי המשק השונים – לבנות הוצעה עבודה במטבח, בחדר האוכל ובבתי הילדים, בעוד הבנים נשלחו לשדות, למטעים ולשאר עבודות חקלאיות.

עמדתי על זכותי לעבוד בשדה, ונשלחתי לקטוף פלפלים. הבנים נהגו בטרקטורים והעבירו צינורות. כשסוף־סוף העזתי לפנות בטרוניה לראש ענף השלחין, הוא אמר לי מפורשות שאני בת, וככה זה. העלבון היה צורב, וכמו בת פרצתי בבכי.

נזכרתי בזאת במהלך הצפייה במסה הקולנועית עתירת היופי, המתסכלת והמרגשת של מיכל אביעד. הסרט משחזר את חוויותיהן של חלוצות עין חרוד (משנות ה־20 ועד ה־40) באמצעות שילוב מלא השראה של תצלומים ישנים וסרטי ארכיון, עם רישומים – חלקם זועמים, אחרים קורעי לב – המוקראים על ידי שחקניות מיומניהן וממכתביהן של חמש חלוצות.

בעברית פיוטית, חושנית וכנה, בתחילה הן אחוזות רוח מהפכנית ומתארות קשיי הסתגלות לארץ הקשה, ואהבות בוערות שנאלצות להסתתר מפאת הצפיפות באוהל. ואז הן מתחילות ללדת ילדים ונדחקות לשוליים – עבודתן מוגדרת כלא פרודוקטיבית ושעות ההנקה נרשמות תחת סעיף "בטלה".

כשהערבים תוקפים הן נאבקות על זכותן לשאת נשק ולהשתתף בשמירה, אך זוכות להצלחה חלקית בלבד. קולן שהושתק עולה מן הסרט באופן צלול וכואב.