היקום הנצפה

בערך באמצע "רכבת הקרח" עומדת בפני מנהיג המרד בחירה גורלית והוא צריך להחליט בחלקיק שנייה אם… הבחירה שלו מבהירה שזה לא סרט הוליוודי. גם הסוף המאוד לא חד משמעי (מבחינת המסר, לא מבחינת העלילה) סותר את החשיבה ההוליוודית. ואכן, "רכבת הקרח" הוא בעיקרו סרט קוריאני דובר אנגלית, המבוסס על קומיקס צרפתי ומתרחש במרחב סוריאליסטי על־תרבותי.

הסרט – מותחן אקשן עתידני מסעיר – הוא כל כולו יצירה ייחודית, מפתיעה ומרהיבת עין של הגאון הקולנועי החדש בונג ג'ון־הו, שסרטיו הקודמים לא הופצו בארץ, משום שאת סרטי הז'אנר שלנו אנחנו לרוב צורכים באנגלית. אבל "רכבת הקרח" הוא גם יצירת אמנות פילוסופית, שמופצת בארצות הברית על ידי האחים וויינשטיין (שהפיקו, לשם השוואה, את "פילומנה"), וכך הוא מצא את דרכו אל קולנוע לב דווקא. בונג הוא רב אמן בבניית סיפור ובעיצוב דמויות, ולתוך המרקם העשיר של הסרט ארוגים גם רגעים מפעימים של פיוט וניצוצות מטורפים של קומדיה שחורה. אז אם אתם אוהבים קולנוע, אל תפספסו את "רכבת הקרח".

בעתיד הלא רחוק, 17 שנים אחרי שהעולם קפא (תוצאה אפוקליפטית של ניסיון לעצור את ההתחממות הגלובלית), הניצולים מסתופפים במעין תיבת נוח על גלגלים – רכבת השועטת לשום מקום על מסילה מעגלית. ווילפורד (אד האריס) שברא את הרכבת, לקח לעצמו את תפקיד השליט הכל יכול של עולמו, שאוכלוסייתו מורכבת מכל הרבדים החברתיים – בני המעמדות הגבוהים מבלים בקרונות המפוארים שבחזית (בהם קרון בית ספר, קרון סאונה וקרון אקווריום יפה להפליא), והפרולטרים דחוקים כמו בהמות בקרונות משא בקצה הרכבת. ווילפורד עצמו שוכן בבדידות מזהרת בקרון הקטר, שצורתו המעגלית מייצגת את תפיסת עולמו (תפיסת האדם הקטן כבורג במכלול היא לא רק מטאפורה, אלא מציאות פיזית ברכבת שמשלימה סיבוב בשנה). שליחתו, השרה מייסון (טילדה סווינטון בהופעה ביזארית ומצחיקה מאוד), מגיעה מדי פעם לקרונות האחוריים, בלוויית שוטרים חמושים, כדי לקחת עמה אביונים נבחרים לחזית הרכבת. השגרה הדכאנית מופרת ביום שבו קרטיס (כריס אוונס, הלא הוא "קפטן אמריקה") מחליט למרוד. גיליאם (ג'ון הרט), המנהיג הרוחני קטוע האיברים, מספק לו רוח גבית.

קרטיס מתנהג ומצולם כמנהיג קלאסי (אלומת אור חובקת אותו בעוד ההמון שמאחוריו עומד בצל) ועם זאת הוא טוען שאינו ראוי להיות מנהיג משום שיש לו שתי ידיים שלמות. הטיעון המוזר הזה מתפענח בהדרגה כמוטיב דרמטי טעון ומרובד, ודימויים שונים של ידיים משמשים בסיס מרתק, ובסופו של דבר מרגש מאוד, לבחינה הומאניסטית של טוטאליטריות, דטרמיניזם ומנהיגות. ואם עדיין לא השתכנעתם (תלוי איזה סוג של שכנוע אתם צריכים) – סצנות האקשן מעולות.

השורה התחתונה: וואו! וואו! וואו!