א יידישע ראסטמן: הכליזמר היפ הופ של SoCalled. ראיון
האלבומים של ג'ושוע דולגין (SoCalled) - ראפר יידישאי, כליזמריסט על ואחד האנשים החמודים בקנדה - נשמעים כמו תיקיית מוזיקה שהתחרפנה, וההופעות שלו נראות כמו ועידות שלום, אז נסענו למונטריאול כדי לדבר איתו
"אני מת עליו, מת עליו", אומר בחור מזוקן שמקפץ לידי במרץ במופע הבכורה של האלבום החדש של דולגין "People Watching", שהתקיים בחודש שעבר במונטריאול. כשאני תוהה מדוע, הוא עונה מיד: "הוא מחבר אנשים יחד". כשמסתכלים על הבמה אי אפשר לא להסכים, וגם לתהות איך הוא עושה את זה.
"לפני עשור הוא היה השכן המוזר שלי", מספרת קייתי מור, זמרת שעובדת איתו בקביעות. "הייתי מטיילת עם הכלב שלי ב־1:00 בלילה ורואה אותו מבעד לחלון שלו מתרגל מעשי קסמים. אני זמרת קאנטרי, ויום אחד הוא ניגש אליי ואמר 'היי, אני רוצה לעשות שיר על קאובוי יהודי!'". האפיזודה שמור מתארת הולידה את "You are Never Alone", הלהיט הכי גדול של דולגין שזכה למיליוני צפיות ביוטיוב.
נראה שאמנים כמו מור לא יכולים לעמוד בפני ההתלהבות המשיחית והילדית גם יחד של דולגין. בזמן ההופעה הוא בכל מקום על הבמה בעת ובעונה אחת, מנגן באורגן ובאקורדיון, שר, עושה ראפ, מנהל במה של עשרה פרפורמרים, מביים מופע בובות, עושה קסמים ומטיל על הקהל שלל משימות. אחרי ההופעה הוא רץ בכל רחבי החדר, מדבר עם אנשים, חותם על תקליטים ומצטלם עם דמויות קרטון שלו בגודל טבעי. למרות התזזיתיות הזו, הוא לגמרי מפוקס.
סינדרום בוז'י
כשעתיים אחרי תום ההופעה אנחנו בבית שלו, מנסים לדחוס את הריאיון שאתם קוראים עכשיו לתוך לוח הזמנים הבלתי נתפס שלו. השכונה שהוא גר בה מאכלסת שני קהלים מזוקנים: היפסטרים וחסידים.
"אני שומע ברחוב שלי צרפתית, אנגלית, יידיש, סווהילי ופורטוגזית", הוא אומר. בתוך כמה שעות הוא אמור לטוס למסע הופעות בטורונטו, בפריז ובאתרים נוספים באירופה שהוא כבר לא זוכר.
"אתה בטח בהיי של אחרי הופעה", אני אומרת. "לא, אני מופיע 200 ימים בשנה. אם אהיה בהיי בכל פעם, לא אוכל לתפקד. אחרי הופעות אני בדרך כלל הולך לישון", הוא אומר ומתחיל מיד לסדר את הבית במהירות טורבו. לפני שאני מספיקה לשים לב, הבית כבר מתוקתק והמזוודה חצי ארוזה. כשאני מעירה על הפרודוקטיביות שלו הוא עונה בפשטות מקסימה:
"I get shit done".
"אמן כליזמר" הוא תואר מצמצם שיפחית מערכו. דולגין הוא בראש ובראשונה ארכיונאי מיומן: הוא אוסף חומרים עד להתפקע ולבסוף יוצר מהם משהו. האזינו לאלבום האחרון שלו ותמצאו אזכורים לכמעט כל סגנון: Pאנק מהאייטיז, שירי עם קוויבקיים, היפ הופ מוקדם, ג'אז, רגאיי, בוליווד, האוס וכמובן מוזיקה יהודית. הבית שלו מפוצץ חפצים ואביזרים שונים ומשונים – תקליטים, קלטות, ספרים, רובוטים, צילומים, בובות, אביזרי קסמים, מחברות מלאות איורים משעשעים פרי עטו וצילומים רגישים ממקומות שונים בעולם – וקשה להקיף הכל במבט אחד. הוא אפילו הדריך קורס באוניברסיטת קונקורדיה בשם "איך הופכים מחקר לפרפורמנס".
אני מתחילה לדבר איתו על הבמאי המהולל איליה קאזאן, ותוך רגע הוא מוליך אותי לפינה בבית המוקדשת למחקר על קולנוע וכוללת אוטוביוגרפיות של אמנים כמו קאזאן ואלפרד היצ'קוק. בהמשך אנחנו מדברים על גישתו כמנהל אמנותי, ואני תוהה אם חייבים להתנהג כדיקטטור כדי לכוון יצירה רבת משתתפים כמו האלבומים שלו.
"מה קורה כשיש לך זמר פולק, ראפר מדטרויט ואמן בידור מהסבנטיז?", הוא עונה בשאלה, "אם את עושה את זה נכון, זה יוצא שלם הגדול מסך חלקיו. כל שיתוף פעולה וכל הזמנה הם חתיכה קטנה של מניפולציה, טריק, וצריך להשתמש בכל טכניקה אפשרית כדי לגרום לה לעבוד. כל אמן דורש סט אחר של שקרים ורמיות. לפעמים צריך להיות נחמד, לפעמים מרושע, לפעמים צריך לתת להם להבין בעצמם. צריך לקרוא את האישיות שלהם ולזהות את היתרונות של כל אחד מהאמנים.
"אתן לך דוגמה. אם אביא לאולפן את אוליבר ג׳ונז, אגדת ג'אז בן 80, איך אגרום לו להרגיש נינוח באווירה שונה מאוד מזו שהוא מכיר? איך אצליח לא להפחיד אותו ולא לגרום לו לברוח מהסטודיו? זה המשחק שלי, זה מה שאני עושה וזה מה שכיף בזה. הייתה תקופה שלא הרגשתי בנוח בעמדה הזאת, חשבתי שאני צריך לעשות את המוזיקה שלי בעצמי. היום אני מבין שזה מה שאני אוהב – לעבוד עם מוזיקאים שונים לגמרי ולהוציא את המיטב מכולם. זה באמת דומה לעבודה של במאי".
רגע, עשית גם סרטים?
"לא, אבל אני רוצה לעשות, אני יכול לעשות".
מולטי־קולטי קנדי
אין שום סיבה לא להתייחס להצהרה הזאת ברצינות. דולגין עושה כל מה שהוא רוצה, ועושה זאת מצוין. הוא הוציא שישה אלבומים, שני ספרי בישול, כתב מחזמר ביידיש בשם ״סיפורי אודסה״ על פי סיפור של איסאק באבל, פרסם ארבעה ספרוני איורים, הוציא ספר הרמוניות יידישאיות קלאסיות, עיצב בובות תיאטרון עבור מחזמר שכתב בשם ״העונה״, אייר ועיצב את עטיפות האלבומים שלו, כיכב בסרטים דוקומנטריים, הלחין פסקולים לסרטים, יצר סרט אנימציה קצרצר, והוא חבר בכמה להקות שונות.
הוא אוסף מוזיקאים כמו שהוא אוסף חומרים – לוקח קצת מכל אחד ובונה מהם עולם פנטסטי שבו שולטים קאובויים יהודים, ג׳ינגיס חאנים דיגיטליים ויערות קסומים, יקום מקביל שמתנהלות בו שיחות זימה בסגנון פולק פרנקופוני. בין כל המרכיבים הללו נמתחים קווים של ביטים מושחזים, כלי נשיפה מרימים ואירוניה משועשעת. מהמוזיקה שהוא יוצר אפשר ליהנות גם בלי לשים לב לדקויות שלה, וזו גדולתה. הגרוב והקצב עוטפים את העולם שלו באריזה הרמטית.
דולגין מספר שהאלבום האחרון שלו היה אמור להיות שונה לחלוטין. ״הפעם תכננתי שיהיו לי פחות אורחים מאי פעם. ניסיתי לעשות משהו פשוט מאוד, אבל כל הזמן נתקלתי באנשים שונים ומגניבים, ולפני שהבנתי מה קורה, זה הפך לאלבום Socalled קלאסי מלא אמנים, יותר מבכל אלבום אחר. כיוון שתכננתי שיהיו לי פחות אורחים, האורחים שיש בו היו במקרה בחצר האחורית שלי. החצר הזאת מלאה באנשים מכל העולם – פקיסטן, מולדובה תורכיה – וכולם קוראים כיום למונטריאול בית. הם נכנסו לאלבום עם אמנים מקומיים מאוד כמו קייתי מור, פייר פרפל שהיה השחור היחיד בטלוויזיה שלנו בשנות ה־60 והיה עושה קאברים בצרפתית לשירי אר אנ' בי, ואיב למברט – אגדת פולק מקומית. זה יצא מאוד קוויבקי וזו תאונה שמחה של רב תרבותיות תוצרת קנדה".
ביקורות מסוימות קבעו שאתה כבר לא עושה כליזמר היפ הופ, אלא רק היפ הופ.
״מוזיקה יהודית וכליזמר הן הסיבה שבגללן התחלתי לעשות מוזיקה. בזמן שחיפשתי קטעים לסימפולים של היפ הופ או של האוס, מצאתי את כל המוזיקה המזרח אירופית היהודית הזו. נחַתּי על משהו לגמרי מדהים ופאנקי – מוזיקה אבודה של התרבות שלי שמצאתי בזבל ובחנויות פשפשים. זה נהיה הקטע שלי. התחלתי לחפש, לאסוף ולנגן את זה.
"בתקליט הראשון שלי חקרתי איך מביאים מוזיקת כליזמר לעידן הדיגיטלי. הרבה מוזיקאים בעולם משתמשים בהיפ הופ כדי לעדכן את תרבות הפולק שלהם, אבל עם הכליזמר יש שכבה של אובדן, קרע בתרבות. עדיין יש תרבות סלסה, למשל, אבל במוזיקת הכליזמר נדרשת חפירה ארכיאולוגית לפני שמעדכנים אותה. זה לא חלק מהשיח, זה נשכח עם השואה, עם ההיטמעות בארצות השונות, עם המשטר בברית המועצות ועם ישראל שהפכה את העברית לשפה הרשמית. לכולם היה חלק בעצירת האבולוציה של התרבות הזו.
"התקליט הראשון שלי, 'The so called Seder', היה תקליט אירוני שבו לקחתי מוזיקת ילדים יהודית קיטשית והפכתי אותה למשהו מעניין בדרך היפ הופית. הייתי 'הבחור הזה שעושה ביטים עם מוזיקה יהודית'. באלבומים הבאים זה נהיה מורכב יותר. התחלתי להוסיף כלים חיים כמו קלרינט, אבל זה עדיין היה בקטע של 'תראו, אני לוקח חומר ארכאי והופך אותו לעכשווי'.
"במוזיקה שלי היום הקווים התחילו להיטשטש. כבר פחות מעניין אותי להכות אותך על הראש עם האידיאולוגיה הזו. היום יודעים שכולנו מגיעים ממקומות שונים והסיפורים של כולנו מעניינים, והשאלה היא אם אנחנו יכולים פשוט להסתדר. במוזיקה אנחנו יכולים להתחבר, יש בה את כל ההיסטוריה והתרבות, אבל זה כבר פחות הצהרתי. עכשיו זו מוזיקת פופ ולדעתי זו דרך הרבה יותר יעילה ומעניינת לגרום לאנשים לדבר על הנושאים האלה.
"היום אני משלב את זה בשאר הדברים ומביא את זה לכלל קיום לא מעצבן שלא מסיח את הדעת מהמטרה האמיתית שלי: לעשות משהו קליט שמדבר לכמה שיותר אנשים, לא רק לקהילה אחת. אם אתה עושה תקליט 'הגדת היפ הופ' ('So called Seder'), היחידים שיחשבו שזה קורע זה יהודים, ואני אף פעם לא הייתי חלק מקהילה אחת סגורה. גדלתי באזור שבו הייתי היהודי היחיד בבית הספר, אז למה שאעשה מוזיקה שמיועדת רק ליהודים? אני לא מעוניין בזה, אני אוהב תרבות ואני אוהב סטייל".
מתי רואים אותך?
הוא ישיר, כן ועונה במהירות. הוא לא מהסס לומר לי ״אני חושב שזה בולשיט״ אם הוא לא מסכים איתי, אבל בה בעת הוא נשאר חביב וקשה לכעוס עליו. אם הוא לא היה חמוד כל כך אפשר היה ממש לשנוא אותו על עודף הכישרון והמרץ שלו.
״תראי, רוזי מנגנת על הפסנתר״, הוא מעמיד פסנתרון קטן ליד הכלבה הקטנטנה שלו, והיא מנגנת עליו כמה תווים. ומיד אחרי זה הוא אומר: ״זאת טינה הבובה. תראי, זה מפחיד כמה היא נראית אמיתית״.
הוא צודק.
מה תעשה אם תיאלץ לעבור דירה? איך תאסוף את כל מה שיש לך כאן?
"אני לא יודע, כנראה לא אעבור מכאן אף פעם״.
דולגין חי בדירה הזו 15 שנה. כמו כל הדירות השכורות במונטריאול – מחיר השכירות שלה מוגן ואי אפשר להעלות אותו ביותר מכמה אחוזים בודדים בשנה (כאן המקום להגניב אנחת קנאה).
אני הולכת לשאול אותך את שאלת היידישע מאמא: למה אתה לא בא לבקר בארץ?
"לא הייתי בישראל אף פעם, לא בביקור ולא בהופעה. ב־15 השנים האחרונות ניגנתי כמו משוגע והלכתי רק למקומות שהזמינו אותי לנגן. אני לא יוצא לחופשות, אז הדרך היחידה שאגיע לישראל היא אם מישהו יזמין אותי ברצינות. יש כל כך הרבה מוזיקה ישראלית מדהימה עכשיו, כמו האחיות A-WA שבדיוק הופעתי איתן בפריז והן מדהימות, בלקן ביט בוקס… הרשימה אינסופית. במובן מסוים אתם לא צריכים להביא אותי, יש לכם שיט משלכם, אבל כל ההיפ הופ ששמעתי מישראל נשמע כמו בכל מקום – היפ הופ אמריקאי בשפה המקומית – אז בעצם אשמח לבוא לישראל, תביאו אותי בכל זמן שתרצו. אני לא יכול לחכות לרגע שבו הילד היהודי היחיד בבית ספר יבוא למדינה שלמה של יהודים. זה יהיה מדהים".