הכל לא כלום: ברוכים הבאים לחיי הלילה המחתרתיים של סין

שנייה לפני שהיא עולה עם התערוכה "Club all" בשבוע העיצוב בירושלים ואחרי 6 שנים בשנגחאי ובבייג'ינג, הזמנו את האוצרת והמנהלת האמנותית הדס צוקר לספר במילותיה על חיי הלילה הכי מוזרים ומדהימים שהיא חוותה.

פוסט אפוקליפסה עכשיו

הגעתי לשנגחאי ב־2012, כשנה לאחר שאחותי עינב ואני סגרנו את המותג שלנו רוס אובטה בקיץ המחאה החברתית. רציתי לנסוע למקום שיהיה גדול ממני, גדול מכל מה שהכרתי, ויסחף אותי למציאות זרה, אקזוטית, שבה אשיל עור אחד ואמציא סיפור אחר, כזה שלא ידעתי שאוכל לספר. הקמתי מותג אופנה לחברה צרפתית, ולאחר כשנה מותג אופנה סיני לבגדי גברים שכר אותי לתפקיד המנהלת האמנותית שלו.

https://www.instagram.com/p/BfOqdHpgt5A/?igshid=xulaes48n9bd

הייתי המערבית היחידה בחברה שכולה סינית, במרכזו של צוות עיצוב מקומי שלא דובר אנגלית. מתורגמנית צמודה גישרה על פערי השפה והמנטליות. לא היה קל. היה גם מסעיר ומרגש באופן מפתיע. ביקשתי מהם לעצב בעצמי קולקציית קפסולה של מסכות זיהום אופנתיות לתצוגת האופנה הרשמית שלהם בשבוע העיצוב בשנגחאי, והם היו פתוחים לזה. אני זוכרת כשרק הגעתי לעיר, המראה של אנשים עטורי מסכות ברחובות הכה בי בתור דבר מוזר וחייזרי, אבל המסקרן ביותר שראיתי. פוסט אפוקליפסה מהולה באדי זיהום נוצצים.

שפעת המותגים

כמה קונים בסין, וואו. גם כמי שמחשיבה את עצמה כחובבת אדוקה של הספורט, בסין לוקחים אותי בנוקאאוט בלי להזיע. מה שתרצו, יש. בא לכם בלנסיאגה? אולי את הלימידט אדישן של הדרופ האחרון של נייקי עוד לפני שיצא רשמית באמריקה? מה לגבי שיתוף הפעולה של Supreme ולואי ויטון? הכל פרוש לפניכם, כמו ילדים בחנות ממתקים.

בסין הטרנד הוא הרגע. הופ, מצמצת והרגע עבר. אין פה עניין של הגדרה עצמית דרך אופנה, אין שום ניסיון לעשות אינטלקטואליזציה לדבר. אם במערב נראה שמותגים משתמשים בצרכן, אז בסין כללי המשחק הפוכים. יש למותג רבע שנייה לפני שהוא מתפרץ כמו אבולה ונעלם. מתאים לך או לא – זה לא משנה, תהיה ממותג כמו כולם, יותר מכולם, או תהיה כלום.

רדיקליות במזוודה

בכל עיר יש אנשים שמניעים אותה ואחרים שנסחפים בצנטריפוגה. וטיאנזו צ'ן, מנהיג קולקטיב האמנים Asian Dope Boys, הוא מהסוג הראשון. הוא למד אמנות בלונדון, כבש את הסצנה באירופה, הפך את חלל האמנות הפריזאי Palais de Tokyo למסיבת אסיד אחת גדולה וחזר לסין. הוא ארז את הרדיקליות שרכש באירופה והחזיר אותה לרחובות בייג'ינג ושנגחאי, ועם הקולקטיב שלו הוא מרים את הווייב בכל מקום בו הוא נמצא עם מסיבות, אופנה, וידיאו ואמנות.

פגשתי אותו באחד משבועות האופנה בשנגחאי. הוא העלה מופע תיאטרלי, הזוי, קווירי, גרוטסקי ובעיקר מרענן. כמה ימים אחר כך אכלנו יחד מרק וון טון ודיברנו על החיבה שלנו לטעם רע, לא רע של המרק. כמה טוב לחגוג את האין, הניהליזם, הטיפשות, ההכל והכלום. כשהחלטתי להקים את התערוכה בישראל הזמנתי אותו להשתתף והוא היה בעניין. החלטנו שזו תהיה הזיה.

מועדון הכל

בסין עובדים קשה. כולם. תחרותיות, צמיחה מהירה, כסף שמחכה מעבר לפינה. אינטנסיביות היא שם המשחק. אך בשנייה שאתה מתרחק מהמיינסטרים, מההמון העובד, נגלית לפניך סצנה כמעט מכושפת. מוזר, לא שותים שם הרבה במיוחד, יש סמים, אך בהשוואה לתל אביב שנגחאי היא נהריה. All Club נמצא בקומה הרביעית של בניין באזור הצרפתי בדאון טאון שנגחאי. הוא מושך אליו צעירים פרוגרסיבים – מוזיקאים, בליינים, אמנים, ומאפשר להם לברוח מהמפלגה הקומוניסטית המגבילה את חופש הביטוי של אזרחיה. היא קובעת איך ייראה היום, והם בתגובה מתחברים ל־VPN ובורחים אל מעבר לחומת האש.

הפנים התקועות במסכים, הגודש, הצפיפות, העיסוק המתמיד בשום דבר חשוב, מתפוצצים אל תוך חיי הלילה לאיזו אקסצנטריות שלה כולם מחויבים. לבושים מכף רגל עד ראש בקולאז' של צבעים וטקסטורות מוגזמים.

עיר תחתית

בחלל אף אחד לא שומע שאתה צועק. לפעמים זו התחושה בסין. הכל שונה והזוי ומוזר ומשכר, ואתה ממש רוצה שיחוו את זה איתך. אינסטגרם לא מעביר תחושה, הסיפורים לא מעבירים את הסנסציה, עוד לא המציאו מדיום שמעביר אנרגיה. רציתי להביא את סין לכאן. לא את הקלישאה של הדרקונים, אלא זו הווירדית, הרדיקלית, הקווירית והמשוחררת. להביא את מה שקורה בדאון של הדאון טאון לתערוכה – הדחיסות, העוצמה, החיפוש, חוסר השלווה, ההרפתקנות והריגוש שבסימולקרה.