אאוץ': הפינאלה של "הלוטוס הלבן" הוא פסיפס יפהפה של כאב וסבל

העונה השלישית של "הלוטוס הלבן" הייתה מתעתעת במיוחד, ולא רק כי כרגיל לא ידענו מי יהיה הרוצח, אלא כי במשך רוב העונה ההתקדמות העלילתית הייתה מאוד איטית, וקשה היה להכריע אם זה איטי טוב או איטי רע. כמו בכל עונה קיבלנו קבוצה של אורחים שמגיעים לאחד ממלונות היוקרה של רשת הלוטוס הלבן וכמו תמיד – יש גופות. העונה נפתחה עם יריות במלון שלא ידענו מה מקורן, בעין ישראלית זה נראה קצת כמו פיגוע טרור, אחר כך חשבנו שזה יהיה גרג נגד בלינדה, אבל פרק הסיום המוצלח שהתבשל על אש קטנה לאורך כל העונה מייצר פסיפס יפהפה, כואב וחולני של סבל.

>>> אזהרת ספוילרים לעונה 3 של הלוטוס הלבן. מי שממשיך מכאן עושה זאת על אחריותו בלבד <<<

המשפחה ותרבות זכרי האלפא

משפחת ראטליף שעמדה במרכז העונה היא משפחה מאד מוזרה, אפילו בסטנדרטים של "הלוטוס הלבן". הלב שלה נמצא בסיפור המרכזי של האב, טימות'י ראטליף שעובר מסע די משוגע כשחושבים על זה. הוא הבין שהוא הולך לאבד את כל הרכוש שלו, הוא מתכנן להתאבד, לאחר מכן הוא חושב לרצוח את אשתו ואת ילדיו בהתאבדות משותפת ולבסוף הוא מבין שעדיף להם לדעת את האמת ושהם יצטרכו להתמודד כמשפחה. לרגע הוא גם היה בטוח שהרג את הבן הצעיר שלו, לוכי, שהיה גם היחיד שלא היה אמור למות בשום תרחיש, מאחר והוא היחיד שחושב שהוא יכול להמשיך לחיות גם בלי כסף. 

לוכי כמעט מת כשהוא שותה מהבלנדר המורעל שאביו שכח לנקות, הבלנדר ממנו אח שלו ניסה לשכנע אותו לשתות לאורך כל החופשה. וכן, תודה ששאלתם, זה אותו האח שהוא הביא לו ביד לפני כמה פרקים באחת מהסצנות הכי מדוברות של השנים האחרונות. אנשים יצאו נגד הסצנה ההיא בכל רחבי האינטרנט, וזה גרם לי לתהות מה ההבדל בין גילוי העריות הזה לגילוי העריות של ג'יימי וסרסיי לאניסטר ב"משחקי הכס"? גם שם אנשים הזדעזעו כמובן, אבל עצם העובדה שזה קרה בסדרה שמתרחשת בממלכת פנטזיה הרחק הרחק מכאן איכשהו ריככה את הזעזוע.

זה נורא, אבל בפרק האחרון כשהאחים סוף סוף מדברים על זה (לשנייה וחצי) הבנתי גם למה התסריטאים בחרו ללכת כל כך רחוק – סקסון, האח הבכור הוא זכר בטא שרוצה להיות זכר אלפא קלאסי. הוא מושפע מאנדרו טייט ודומיו ומנסה תמיד לצייר את עצמו כ"גבר אמיתי". לוכי הוא סימפ שמנסה לרצות את כולם וככה הוא מאבד את דרכו. אני מאד אוהב את המסע שהמשפחה הזאת עוברת ולמרות גילוי העריות שבהחלט היה קיצוני ולא נעים לצפייה, תמיד טוב לזכור שאמנות לא חייבת להיות נעימה ומחבקת.

שלוש חברות לא תמיד מסתדרות

לא נדבר עליהן הרבה, אבל צריך לומר שקו העלילה של לורי, ג'אקלין וקייט היה די משעמם, בעיקר כי כבר ראינו בעונה הקודמת קו עלילה שהתמקד בחברות והיה הרבה יותר משמעותי מזה. הדיאלוגים שלהן מצוינים, היה כיף לראות אותן מתערבבות עם הרוסים, אבל הן היו הסחת דעת משנית ממה שמעניין באמת ולרגע לא חשדנו שמישהי מהן היא הרוצחת. התרומה שלהן לעלילה של הסדרה הייתה די אפסית, ולמרות שמונולוג הסיום של לורי היה מאד עצוב וקצת מעורר רחמים, הגיע לשחקניות קארי קון, מישל מונאהן ולסלי ביב שדרוג בקו העלילה הזה. 

מה ששנוא עליך

הסיפור של בלינדה הוא אחד מהסיפורים הכי עצובים בסדרה בעיקר בגלל משפט שאנחנו מכירים היטב – מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. גרג, הבעל לשעבר של טניה מקוואדף ברח עם הכסף שלה לתאילנד לאחר שהזמין את חיסולה וחי שם חיי שפע, עד שהגיעה בלינדה והרסה הכל כשגילתה את זה. מהרגע הזה לא היה ברור אם בלינדה תלך על זה עד הסוף או לא. היא וגרג מיד היו החשודים המרכזיים, אבל זה גם היה מובן מאליו מדי. משמח שמצאו לקו העלילה הזה סגירת מעגל שלא כוללת רצח, וכאב הלב לראות אותה מבשרת לפורנצ'אי שהיא לא תפתח איתו את העסק, בדיוק כפי שטניה עשתה לה. זה גם עבד מצוין כי לא התעכבו על זה יותר מדי, דקירה מהירה בלב ואקורד סיום מריר כמו שאנחנו אוהבים. 

הרגת את אבא שלי, התכונן למות

הסיפור של ריק האצ'ט היה רכבת הרים רגשית. כשרואים את וולטון גוגינס על המסך, מתאהבים בדמות שהוא משחק באופן כמעט אוטומטי, וכך קרה גם כאן, אבל הוא היה קלף פרוע לאורך כל הדרך, ואפשר לראות את זה עליו ברגע שרואים מי החברים שלו – סם רוקוול כמובן, שנתן מונולוג נפלא במופרעותו, שכל משפט בו יותר מפתיע מקודמו. לא קיבלנו עליו המון רקע, אבל אנחנו יודעים מספיק כדי לדעת שמתחילתם ועד סופם, החיים של ריק היו די מחורבנים, ובסוף הוא מגלה שהוא רצח גם את אביו וגם את אהובתו הצעירה צ'לסי.

עצם העובדה שכל חייו הוא ידע רק סבל, חיזקה את האמפתיה של הצופה כלפיו ומאפשרת להבין מדוע הוא עשה את מה שהוא עשה. והרגע הזה שבו הוא מבין שהוא מקור הסבל של עצמו, הוא רגע שסוגר את העונה באופן הכי טוב שאפשר יחסית לעונה משמימה בסטנדרט של "הלוטוס הלבן". אפילו גייטוק השומר מרוויח רגע קטן ומחמם לב של גאולה.

המוטיב של הסבל חוזר בסדרה מספר פעמים, בכל פעם באופן שונה, ובסופו של דבר אנחנו מקבלים מעין פאזל יפה של סבל. אנחנו מקבלים סיפור על ניסיון לחמוק מסבל דרך התאבדות ורצח אצל משפחת ראטליף, אנחנו לומדים על דמות שסבלה בעבר והפכה למקור הסבל וקיבלה סוף טוב – זאת בלינדה; ויש את הסיפור של ריק האצ'ט, אדם שסבל כל חייו, הפך למקור הסבל של עצמו וסיים את חייו בדרך נוראית וטרגית. יש הרבה צורות לסבל והעונה הזאת מציגה חלק נכבד מהן.

הרגע המבאס כשהחופשה נגמרת ושואלים – מה עכשיו?

האמת, אין לי שמץ. אני רק יודע שהסדרה חודשה לעונה רביעית ושלב ההפקה אמור להתחיל ב-2026. אני מאמין שהעונה הרביעית תהיה גם העונה האחרונה כי כמעט כל הקצוות תפורים. בעונה השנייה טניה מקוואד מתה, בעונה השלישית חזרנו לגרג ובלינדה מהעונה הראשונה, ועכשיו מקו העלילה הזה נותרה רק פורשיה, אחת הדמויות המעצבנות מהעונה הקודמת (זאת גם הסיבה שהיא דמות כל כך טובה). אני מאמין שאנחנו נראה אותה בעונה הבאה וזה יתפור את כל הסיפור יפה מאוד. אין לי מושג מה יהיה היעד הבא, אבל אני ממש מקווה שזה לא יהיה שוב במזרח. הייתי רוצה לראות אולי איזה ריזורט סקי או אולי באיים הקאריביים, או אפילו לחזור למחוזות האירופאיים ולהביא איזה מלון יוקרה בסקוטלנד. או אפריקה. מה רע באפריקה. "הלוטוס הלבן – אתיופיה" נשמע לא רע בכלל.